ר' יוסף היה 'מלמד'. הוא היה יהודי כבן שישים, שהתגורר בביתו של טוחן הכפר. בכפרים של אותם ימים לא היו בתי-ספר מסודרים, וכל מי שהיה יכול, החזיק בביתו 'מלמד' לילדיו. הטוחן העסיק את ר' יוסף וכך זכו ללמוד תורה עוד ילדים, שהיו מצטרפים לשיעוריו.
הם היו מתפללים בצוותא, לומדים חומש עם רש"י, ור' יוסף היה מספר להם סיפורי צדיקים, מעשיות שעוררו את ליבם ונטעו בהם מידות טובות. ר' יוסף היה דמות חינוכית אמיתית והשפיע רבות על אופיים ועל הליכותיהם של תלמידיו.
תפקיד נוסף היה לו: שוחט. בימי חמישי היה פוקד את כל בתי הכפר ושוחט עופות לכבוד השבת. הכול אהבוהו וכיבדוהו.
איש לא ידע את עברו ואת קורות-חייו. בודד היה ר' יוסף וחוט של מסתורין אופף את מעשיו. מדי לילה נהג לצאת אל היער. שם, בין העצים הרמים, באוויר הצח, היה מתבודד עם קונו. בשעה שכל יושבי הכפר נמו את שנתם היה הוא עוסק ברזי התורה. ר' יוסף היה צדיק נסתר.
יום אחד ביקר בכפר רבי ישראל בעל-שם-טוב. הטוחן הזמינו לשהות בביתו. שמו של הבעש"ט עדיין לא התפרסם, אולם ר' יוסף ידע היטב מי האורח. יחדיו התבודדו שעות ארוכות.
הוא סיפר לרבו שברצונו לעזוב את הכפר. הציקה לו העובדה שבכפר קשה לו להסתיר את מעשיו וצדקתו. זה-מכבר עלה בדעתו להשתקע בעיר גדולה, שבה יקל עליו לעבוד את ה' בהסתר.
"אל תעזוב לעת-עתה את הכפר", פקד עליו הבעש"ט. "כמדומני שעומד להתרחש על-ידך דבר גדול".
וכך היה. ר' יוסף נשאר בבית הטוחן, והוסיף ללמד את הילדים ולשמש השוחט המקומי.
לטוחן הייתה בת צעירה, שרה שמה. היא הייתה נערה יפת-תואר. חן יהודי עדין היה נסוך על פניה ועיניה הפיקו פיקחות וטוהר. אנשי הכפר התהללו בה וצפו לה גדולות ונצורות.
ופתאום נתרגשה על ראשה צרה בלתי-צפויה. לפריץ המקומי היה בן יחיד, מפונק ושובב, רודף תענוגות וחיי-הוללות. פרחח צעיר זה ראה יום אחד את שרה ברחוב, ומיד חמד אותה. הנערה הנאה שבתה את ליבו.
הבחור לא נח ולא שקט. בעיקשות חיזר אחריה, דיבר על ליבה, ניסה לשכנעה להינשא לו. נשבע לה, שדבר לא יזיזו, עד שתהיה לו לאישה.
לא הועילו הסבריה של שרה כי יהודיה היא ולא יעלה על דעתה להינשא לנוכרי. לא עזרו התנגדותה הנחרצת, בכיה ותחנוניה. הבחור בשלו. ממילים רכות עבר לאיומים, והסכנה שריחפה על ראש הנערה החלה להיות מוחשית. בן הפריץ הותיר לה יום אחד בלבד כדי להשיב לו תשובה.
עצבות שרתה בביתו של הטוחן. כל בני הבית, ועמם גם ר' יוסף הזקן, ישבו יחדיו כדי לטכס עצה. מה לעשות? כיצד לחמוק מידיו של פרחח תאוותן זה? שרה ישבה קפואה, ראשה כבוש בין כפות ידיה, פניה חיוורים ועיניה עצומות.
ולפתע, כאילו הבריק רעיון במוחה. זיק של חיים ניצת בעיניה. "אבא!", קראה, "יש דרך לצאת מהסבך. אם אנשא לאיש עוד הלילה – כי-אז ניצלנו. אהיה אישה נשואה והוא ייאלץ להרפות ממני".
"אכן, ההצעה נבונה", אמר האב ואנחה כבדה בקעה מליבו. שרה ראויה לשידוך הגון. מהיכן יימצא בן-לילה בחור מוצלח, ירא-שמים, בעל מידות, תלמיד-חכם?
שרה האדימה והחווירה חליפות. ניכר היה כי היא שרויה בהתרגשות עזה. רק בקושי הצליחה לדבר. במאמץ רב פתחה את פיה וקולה רעד: "יש כאן אחד המתאים להיות בעלי", אמרה בהיסוס. "אני מאמינה, כי כדי להציל בת-ישראל מיד נוכרי ולהושיע משפחה שלמה מחרפה ותלאות, ייאות ר' יוסף להצעתי..."
השומעים נותרו המומים. דממה השתררה בחדר. לשידוך מוזר מזה לא יכלו לצפות. שרה, נערה צעירה, יפה ורעננה, ואילו ר' יוסף – הוא כבר איש זקן... גם הוא עצמו נדהם לחלוטין בשומעו את דבריה.
"אל תחשבוני לנערה פתיה", אמרה שרה. "יודעת אני שר' יוסף תלמיד-חכם גדול הוא. לעיתים קרובות נזדמן לי להאזין לסיפוריו המאלפים בעת לימודו עם הקטנים. אמנם הוא מסתיר את מעשיו, אך לפניי הם גלויים. ובנוסף לכך, הרי כולנו יודעים שהוא נכדו של המהר"ל מפראג".
לא הייתה ברירה אחרת וגם לא היה זמן רב למחשבות. בו-במקום החלו בני-הבית בהכנות בהולות לחתונה. מיהרו לקרוא עשרה אנשים, והכלה הטריה היא המזרזת ומאיצה בכולם למהר ולהכין את החופה.
באותו לילה הועמדה חופה בביתו של הטוחן. לצידה של הכלה הענוגה, שרה הצעירה, שאור של שמחה ואושר קרן מעיניה, עמד החתן: שער ראשו לבן, וגם זקנו כולו שיבה, ופניו צנומים וחרושי קמטים.
הגיע הרגע שבו עמד החתן לקדש את כלתו, ולפתע ביקשה ממנו שרה שיבטיח כי ייוולדו להם ילדים. היא עמדה בתוקף על דרישתה, ור' יוסף אכן הבטיח כבקשתה.
כעבור שנה נולד לבני-הזוג הזה ילד יפה-עיניים שכישרונות כבירים ניכרו בו משחר ילדותו. שמו בישראל היה לייב. כשגדל, היה לצדיק מפורסם בגדולתו ובאהבת-ישראל שלו, וכונה בפי כול ר' לייב שרה'ס, על-שם גבורתה ואצילות-נפשה של אימו הצדקנית, שרה.