השמועות אמרו, שאיש-הדת, הפקיה המוסלמי מדמשק, זוכה לנס מדי יום שישי בשבוע. הפקיה - כך אומרים הכול - מגיע תוך יום מדמשק למכה! הוא עובר את הדרך במהירות מופלאה. במכה הוא נושק לאבן השחורה וחוזר לדמשק בו ביום. תארו לעצמכם! כל מוסלמי נאמן שואף ומשתדל לפקוד את מכה לכל הפחות פעם אחת במשך ימי חייו. והאיש המופלא הזה, הפקיה, זוכה לשחר את מקום-הקודש שלו מדי שבוע בשבוע...
בימי שישי, לא נראה הפקיה בדמשק. לאן היה נעלם? הוא פשוט היה שוהה מספר שעות במרתף ביתו. הפקיה היה מבלה זמנו באכילה, שתייה ועישון, ובערב היה מתגנב אל הבית מבעד לדלת נסתרת. מובן שאחרי השיבה ממסעו הארוך וה"ניסי" היה מתקבל על-ידי בני-ביתו ומקורביו בכבוד הראוי וזוכה לאימונם של כל בני עדתו ולהערצתם הבלתי מעורערת. כך היתה ההתרחשות חוזרת על עצמה מדי שבוע בשבוע.
המוסלמי המהולל ידע שינאת-ישראל מהי. לבו גאה ברגשות האיבה שנטר ליהודים. ככל שגדל והתרבה כבודו בין בני עמו, התעצמה שינאתו אל היהודים, ממש כהמן בשעתו.
זה זמן רב מחפש הוא תואנה כיצד להיפרע מן היהודים. אמנם הם לא גרמו לו כל רע, אך הוא אינו יכול לסובלם ועצם נוכחותם מזעזעת את שלוותו.
יום אחד, בלכתו בדרך, ברחוב, פגש בחבורת ילדים יהודיים השרוייה בעיצומו של משחק מלהיב. הזאטוטים צחקו בקול רם, צחוק ילדותי, משובב, חסר מעצורים. הם אפילו לא הבחינו בפקיה החולף לידם, לא הבחינו בעיניו שזיק אכזרי ומרושע ניצת בהן.
צחוקם של הילדים, עליצותם, העלו את חמתו, הרתיחו את כל נימי נפשו. בו ברגע עלה רעיון שטני במוחו ומזימה רעה החלה להתרקם במוחו. הוא היפנה את פניו לעבר ארמונו של מושל העיר, הפחה המקומי. שם, בארמון הפחה, היה הפקיה אורח נכבד מאוד.
היה זה ביקור בלתי מתוכנן, אולם המשרתים חלקו לו את הכבוד הראוי לו וכבדוהו במאכל ובמשקה. הפקיה לא נפנה לדברים של מה בכך ואמר כי דבר לו אל הפחה.
"מה גרם לפקיה לסור אלי?" קיבלו הפחה בשמחה גלוייה. "אדוני, ירום הודו", עונה לו הפקיה המהולל, "באתי אליך בשל חילול-קודש נורא שהייתי עד לו ברגעים אלה ממש. לא יכולתי להתאזר בסבלנות ולא התמהמהתי, ובאתי לספר לכבודו על המתרחש בעירנו. חוצפה שכזו! בעוברי ברחוב, פגעה בי חבורת ילדים יהודים. ללא פחד או בושה, פתחו פיהם בדברי לעג וקלס המכוונים אלי ונגד עדתינו המוסלמית. לא יכולתי להבליג על התנהגותם הנבזית", הרים הפקיה את קולו. "כבוד המושל! עליך להביאם על עונשם - ומיד!".
שליחי הפחה שנשלחו לשכונת-היהודים יחד עם הפקיה מצאו על נקלה את הילדים המשחקים ברחוב בחדווה, מבלי לדעת על המזימה שהפקיה רקם עבורם. בו ביום הובלו, כבולים באזיקים, לבית האסורים.
אבל כבד ירד על הקהילה היהודית של דמשק. עולמת של היהודים חשך עליהם. הם הכירו את הפקיה ואת שינאתו העזה ליהודים וידעו היטב כי גורלם של הילדים האהובים עלול להיות רע ומר. וכיצד יוכלו להושיע? הרי מאת הפחה יצאה הגזֵרה! קולות בכי נשמעו מבתי המשפחות האומללות שבניהן נלקחו מהן. הפחד והחרדה היו גדולים מנשוא.
תקוה אחת עדיין נותרה: רבי חיים פרחי.
רבי חיים היה שר האוצר של הפחה. יהודי מפורסם בחוכמתו ובעושרו הרב. הוא גם היה מקורב מאוד אל הפחה. אולי הוא יוכל להשתדל, אולי תימצא לו הדרך להציל את הילדים?
רבי חיים שמע על הפרשה המחרידה והזדעזע. דקות אחדות ישב המום מבלי לדעת מה לעשות. ולפתע הבריק רעיון במוחו.
הוא נכנס לחדר אוצרותיו, נטל אחד מהתכשיטים היקרים ביותר שהיו בו, ומיהר לבית הפחה. התכשיט שבידו לא היה תכשיט פשוט כלל ועיקר. בידי רבי חיים הוחזקה מחרוזת יקרה מאוד, שהיתה בעלת ערך רב ביותר בעיני המוסלמים באותה תקופה. מחרוזת זו היתה מורכבת מתשעים ותשע חרוזים בדיוק, ואותה היו המוסלמים עונדים בעת תפילתם. רבי חיים התיר את השרשרת וניתק אבן אחת ממקומה טרם צאתו.
"מה מביאך אלי בשעה כזו?", שאלו הפחה במאור-פנים.
"באתי להגיש לכבודו תשורה נאה", ענה רבי חיים פרחי כשהוא שולף מחיקו את המחרוזת היקרה. "ראיתיה היום אצל סוחר אחד והחלטתי שהיא ראוייה לפחה לבדו. אך למרבה צערי גיליתי, כי יש בשרשרת פגם אחד חשוב: במחרוזת היקרה הזאת יש תשעים ושמונה אבנים בלבד. אולם בררתי ומצאתי, כי ישנה אבן שתוכל להשלים את השרשרת. אבן זו ניתן להשיג רק אצל סוחר ידוע בעיר מכה".
ההתרגשות מהמתנה הנאה והצער על האבן החסרה שימשו אצל הפחה בעירבובייה. "והלא מכה רחוקה כל-כך", אמר הפחה. "נבצר ממני להשיג את האבן".
"בעייה זו ניתן לפתור על נקלה", ענה לו רבי חיים בנחת. "נבקש מהפקיה המהולל שיקנה את האבן עבור כבודו. הלא הוא פוקד את מכה מדי יום שישי, ודאי לא יסרב לבצע שליחות פעוטה זו עבור הפחה ירום הודו".
חרדה אחזה את הפקיה כששמע מהפחה את בקשתו הצנועה. עתה תוודע לכול תרמיתו השבועית. כל יושבי העיר יווכחו כי שיקר להם כל השנים. תדמיתו תיפגע ומי יודע אם ההמון הזועם לא יעשה בו שפטים.
אחרי שהתהפך כל הלילה על משכבו הגיע למסקנה, כי רק אחד אחד יוכל להצילו: רבי חיים. בצר לו נאלץ לפנות אליו, בדמעות שליש, בבקשת עזרה. "אתן לך את האבן החסרה עוד היום", ענה לו רבי חיים, "אולם בתנאי אחד. הוצא את הילדים החפים מפשע מכילאם מייד והבטח לי, שעד עולם לא תפגע עוד לרעה באף יהודי".
איש לא ידע מדוע במשך שנים רבות היה הפקיה נוהג להשפיל את עיניו כל אימת שנפגש ברבי חיים פרחי...