נר ראשון של חנוכה. הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז עמד מוקף בחבורת חסידים, ובירך בדביקות על הדלקת הנרות. הוא הדליק את הנר והחל לזמר "הנרות הללו" בקולו הנעים. אור של שמחה וקדושה זרח מפניו והפיח התלהבות גדולה בחסידים שלא הסירו ממנו את עיניהם.
השלהבת של נר החנוכה עלתה ובערה היטב, כשהרבי והחסידים יושבים סביבה ומזמרים ניגוני חנוכה. ולפתע החלה השלהבת לרצד ולנוע, ספק רוקדת ספק מתרוצצת בעצבנות, למרות שכל רוח לא נשבה בחדר. ופתאום נעלמה ואיננה. הנר לא כבה ולא יצא ממנו עשן - אך השלהבת כאילו פרחה לה למקום אחר.
והרבי נותר אחוז בשרעפיו. השמש ניסה לחזור ולהדליק את נר-החנוכה, אולם הרבי מנע בעדו. "נר החנוכה יחזור אלינו. עליו לבצע שליחות חשובה הלילה" - שח הרבי בלחש, במסתוריות.
הוא הורה לחסידיו להמשיך בניגוני החנוכה, תוך כדי שהוא משמיע מפעם לפעם דברי-תורה. כך חלפו השעות והנוכחים כבר הסיחו דעתם מנר-החנוכה שנעלם ופרח לו.
סמוך לחצות הלילה פלחה את השלווה קריאה מופתעת של אחד החסידים שישב סמוך לחנוכיה הגדולה: "רבי! נר החנוכה חזר!". ואכן, הכול יכלו לראות את השלהבת הבוערת בעוז ובשמחה, כאילו אך זה עתה הודלקה.
בתוך כך נשמע קול שקשוק אופני עגלה מבחוץ. אל הבית נכנס אחד מחסידי הרבי ומראהו מחריד. בגדיו מלוכלכים וסתורים ופניו מוכות וחבולות. ובניגוד גמור לכל חזותו האומרת קדרות, האירו עיניו והקרינו זיו של אושר.
"לפני ימים אחדים יצאתי מביתי כדי להימצא במחיצת הרבי הקדוש בחג החנוכה", פתח החסיד בסיפורו. "אין זו הפעם הראשונה שהולך אני בדרך זו והיא מוכרת לי היטב. אלא שהשבוע פרצה סופה נוראה שהאטה מאוד את קצב הליכתי.
"החילותי לדאוג שמא לא אספיק להגיע לבית הרבי ולחברת החסידים לליל החג. לבי נצבט בקרבי מהמחשבה הזאת. החלטתי לא להמתין עד שתחלוף הסערה אלא להמשיך בדרכי ולנסוע ברציפות ביום ובלילה, בתקווה שכך אגיע ליעדי מבעוד מועד.
"מעשה שטות היה זה. זאת גיליתי מאוחר מדי. בליל אמש ארבה לי בדרך חבורת שודדים. הליסטים שמחו מאוד לקראתי, בחושבם שסוחר גדול הנני, שעסקיו אינם סובלים דיחוי. הם דרשו שאמסור להם את כל כספי.
"לא הועילו הסברי ותחנוני. הם לא יכלו בשום פנים להאמין כי אין לי כסף. השודדים נטלו את מושכות עגלתי וכשהם יושבים משני צידיי ומשגיחים עלי בשבע עיניים הובילוני אל מנהיג כנופייתם כדי שיחרוץ את דיני.
"נחקרתי חקירות שתי וערב. השודדים היכוני ועינוני בבקשם להוציא ממני את הסוד על מקום הימצאו של כספי; ולי, כמובן, לא היה מה לומר להם מלבד האמת לאמיתה.
"לאחר שעות ארוכות של עינויים השליכוני עייף ופצוע במרתף חשוך. גבי זב דם מהמלקות שספגתי וכל גופי כאב ודאב. בערב הגיע ראש הכנופיה כדי לשוחח עימי. השתדלתי כמיטב יכולתי להסביר לו מה רב העונג שבשהייה במחיצת הרבי, עד כמה חשוב היה לי להגיע עוד לפני החג עד כדי כך שסיכנתי את עצמי. כנראה שדברי נקלטו בליבו, או אולי יכולת עמידתי בכל העינויים היא שגרמה לו להשתכנע. כך או כך, הוא שיחרר אותי מהאזיקים ואמר לי:
"'רואה אני כי איתן ביטחונך בה' ועזים געגועיך לרבך. לו יהי כן. צא איפוא לדרך. אבל קח נא לתשומת ליבך, כי הדרך מסוכנת היא והרת-אסון. אפילו אנשיי החסונים אינם מסתובבים במעבה היער לבדם אלא בקבוצות. צא ונסה את מזלך. והיה אם תצליח לעבור את היער בשלום ולהינצל מהחיות הרעות - כאשר תגיע לפאתי העיר השלך את ממחטתך לתעלה שבצד הדרך, מאחורי
התמרור המוצב שם. שליח שלי ימתין במקום וזה יהיה לי האות כי הגעת למחוז חפצך. במקרה כזה אני מבטיחך לפרק את כנופייתי ולהיטיב את מעשיי'.
"נתקפתי פחד מחודש. הזוועות המצפות לי, כפי שתיארן ראש השודדים, היו מוחשיות מאוד בזוכרי את התלאות שעברתי עד עתה. אולם משנזכרתי במעמד הדלקת הנרות אצל הרבי, החלטתי לא להמתין אפילו רגע אחד נוסף. קיבלתי את סוסי בחזרה ורציתי לצאת לדרך.
"חושך גמור שלט בכל הסביבה. קולות החיות נשמעו קרובים מאוד. נדמה היה כי הנני מוקף בחבורת זאבי-טרף. התגברתי על חששותי והצלפתי בסוסי. אך זה עמד וסירב לזוז ממקומו. הייתי כבר אובד-עצות. ואז...
"בחזית העגלה הופיעה לפתע שלהבת קטנה, מרצדת. היא התקדמה והסוס צעד בעקבותיה בביטחה. ככל שהמשכנו בדרכנו היו החיות שבסביבה בורחות ונסות מאיתנו כאילו הלהבה גירשה אותם מעלינו.
"הנר הזה פילס לי את דרכי עד הלום. את חלקי בהסכם מלאתי. השלכתי את הממחטה במקום המוסכם. מי יודע? אולי בזכות נר החנוכה תשוב חבורת שודדים אכזרית למוטב".
החסיד סיים את סיפורו ואז הבינו חבריו לאן נעלם במסתוריות שכזו נר-החנוכה של הרבי...