מסופר שפעם בא רב עם זקן לתת הרצאה ובמהלך נאומו הארוך והמייגע שומעי לקחו התעייפו ונרדמו, וחלקם אף עזבו את האולם. הרב המרצה הבחין שבסוף האולם יושב אדם ומניד בראשו, לפעמים הוא מניד את ראשו לאות הסכמה כאומר כן, ולפעמים הוא מניד את ראשו לאות שלילה כאומר שאינו מסכים. והנואם מנסה לשכנע אותו שהוא צודק. כך נמשך הדבר במשך זמן ארוך; הלה מניד את ראשו לחיוב ושוב לשלילה ולבסוף הוא מניד את ראשו לחיוב לאות הסכמה וחיוך התפשט על שפתותיו ואז סיים הרב את הרצאתו.
ניגש הרב אל אותו יהודי והודה לו על ההקשבה והפטיר: נו, ניכר שנהנית מן ההרצאה, הבחנתי שהשתתפת והתרכזת בדבריי! משיב לו הלה: על מה אתה מדבר? והרב אומר לו: הרי סימנת בראשך בכל פעם שאמרתי קושיא, פעם הסכמת לקושיא ופעם לא, וכן עשית כאשר תירצתי. ושוב אומר הלה: איני יודע על מה אתה מדבר! אם כן – שואל הרב – מדוע הנהנת בראשך? השיב לו הלה: אגיד לך את האמת, היום בבוקר העז שלי ברחה מן הדיר, חיפשתי אותה בכל הכפר ואיני מוצאה, כל היום אני שקוע במחשבה היכן היא יכולה להתחבא, ואז כשהגעתי לכבודך וישבתי ביציע הקהל ראיתי בדמותך דמיון גדול לעז שלי! שהרי לשניכם יש זקן! אולם אז אמרתי לעצמי: העז הזאת מדברת, והעז שלי אינה מדברת... והחלטתי שא"כ אתה לא העז שלי. לאחר מכן עלתה בי המחשבה אולי בכל זאת גם העז שלי יודעת לדבר ואתה הוא העז, ואז הבחנתי שאתה עומד על שתיים במשך זמן רב, וא"כ זו לא העז שלי. גם תנועותיך ותזוזותיך הזכירו לי מאד את העז שלי. ולכן בכל פעם הנדתי את ראשי לאות חיוב או לאות שלילה. שאל אותו הרב: תגיד לי במטותא, מה היתה המסקנה שלך, האם אני הוא העז שנאבדה לך או לא? המסקנה היתה – השיב לו – שאתה בעצם עז, אך לא העז שלי...