יוצא צבא בישראל
שנת תרמ"א. בביתו של הגאון החסיד רבי זלמן ניימרק, רבה של העיר סטרדוב, מתקיימת אסיפה שגרתית. המשתתפים דנים בעניינים שונים העומדים על הפרק, כשלפתע פורץ ויכוח מכוער.
דב לזרוב לא נמנה עם ראשי הקהילה ונכבדיה, אך הוא חש כי קשריו, השכלתו ומעמדו הכלכלי מאפשרים לו להביע דעות בכל נושא ונושא. הוא היה "משכיל" אמיד, בעל טירה מפוארת במרכז העיר, ומקורב לחוגי השלטון. עז פנים היה, ולא נרתע מעימותים עם הרב הנערץ ושאר המשתתפים הנכבדים. כשדעתו לא התקבלה, קם בזעם, ומתוך ניסיון לגונן על כבודו המושפל החל להטיח דברים קשים נגד עדת החסידים והנהגותיה.
התפרעותו לא הלמה את המעמד, והוא גורש בבושת פנים.
לזרוב הפגוע לא היה מוכן למחול על כבודו הרמוס. במוחו הקודח התבשלה תוכנית נקמה מרושעת, והוא לא היסס כלל בטרם ניגש לביצועה.
הוא הלשין לפני השלטונות כי בקרב היהודים קיימת "כת" והיא חסידות חב"ד. חבריה מגיעים למאות ואלפים. בירתם היא ליובאוויטש, אך יש להם נציגים בכל עיר ועיר. הרב ניימרק הוא הגדול שבהם. חסידי חב"ד שמו לעצמם מטרה לחתור תחת חוקי השירות הצבאי, ובכך לפגוע באינטרסים ביטחוניים של רוסיה הצארית. הרב ניימרק הוא הרוח החיה בכל העניין. העיר סטרדוב היא בית חרושת לתחבולות שונות כיצד להשתמט מחובת הגיוס. דוגמאות לא חסרות. הרב עצמו הצליח לפטור את בנו מהשירות הצבאי בעזרת תעודות מזויפות, וצעיר אחד מבני הקהילה נרשם בזדון בספרי המתים, כדי להשתמט מהגיוס. כמו כן, קיימת בעיר ישיבה בה מחנכים צעירים ב"רוח הכת", למרוד בערכיה של המולדת ולעבור על חוקיה.
•
מיד אחרי שהוגש כתב ההלשנה, נשלח כוח משטרתי אל הישיבה, כדי לאסור את כל ה"משתמטים". לשוטרים התלווה המלשין לזרוב, כדי להראות להם את הדרך ולחזות בעונשם של ה"פושעים".
אך דרכו רגליו של מפקד המשטרה על מפתן בית המדרש, קפא במקומו בתדהמה. מעולם לא נחשף למראות כאלו. בחורים צעירים רכונים על ספרים, החשיבה המאומצת ניכרת על המצחים חרושי הקמטים, ובחלל נישאים קולות לימוד ערבים. מעבר לכתלים עולם כמנהגו נוהג, המולה והתרוצצות שגרתית, ובפנים – כאילו עצר הזמן מלכת.
כשהתעשת המפקד, הוא הורה לכל התלמידים למלא פרטים אישיים בטפסים, ולעזוב באופן מיידי את המקום.
האולם התרוקן. רק בחור אחד המשיך להתנועע מעל ה"סטנדר", לא חש בנעשה סביבו. המפקד ניער אותו בחוזקה, עד שהבחור פקח את עיניו העצומות בדבקות, והביט נדהם בשוטרים.
משהבין את המתרחש, סגר את ספרו ועזב את בית המדרש. המפקד ליווה אותו במבטו, ולחש לעמיתיו: "כה צעיר לימים, וכבר איש קדוש, נוסק לעולמות טמירים!".
שלא לפי התוכנית המקורית, לא נאסר איש מהתלמידים, אך הישיבה נסגרה על מנעול ובריח.
לזרוב לא יכול היה לסבול את מבטי ההערצה שבהם ליוו השוטרים את הלמדן הצעיר. "היהודים הפנאטיים מחנכים את צעיריהם לחיי בטלה ודמיון. במקום ללמד אותם מקצוע והשכלה, מלעיטים אותם בסיפורי אגדות, והם מתהלכים סהרוריים כל היום", ניסה להפיג את הרושם החיובי.
אולם, דבריו של לזרוב לא השפיעו כלל על מפקד המשטרה. "דע שאני חב את חיי בן הזקונים שלי לצדיק יהודי", התוודה המפקד. "לפני מספר שנים חלה הילד, ומצבו הידרדר מיום ליום. הרופאים לא מצאו מזור למחלתו, ונואשו מחייו. רק ברכה של יהודי קדוש שהגיע לעיר הצילה את חייו של הילד! פניו הלוהטות של הצעיר ועיניו העצומות בדבקות הזכירו לי מאד את דמותו האצילית של הצדיק היהודי, לכן חשתי כלפיו יראת כבוד".
•
הרב זלמן ניימרק, בנו ה"משתמט" ועוד שמונים חסידים הושלכו למעצר.
יהודי סטרדוב התהלכו אחוזי פחד, והמתינו מתוחים לתוצאותיה של החקירה. המלשין חסר הבושה "גילה" עוד ועוד שמות של מעורבים ב"פשע", ובכל יום הוזמנו פנים חדשות אל ביתו של החוקר, שלא היה אלא שכנו וידידו של לזרוב.
החרדה של חסידי חב"ד בסטרדוב דבקה גם בקהילות חסידיות אחרות.
•
באחד הימים פשטה שמועה כי הרבי המהר"ש יצא את הארץ מאימת השלטונות, ומיד נערך חיפוש מדוקדק בביתו.
העסקנים הבינו כי סכנה גדולה מרחפת מעל ראשיהם של כל יהודי רוסיה, והחליטו להתכנס ולטכס עצה כיצד לקדם את פני הרעה. נשכרו עורכי דין, ותוכננו פעולות שתדלנות במסדרונות השלטון.
לשמחת העסקנים, דעת הקהל לא הייתה עוינת. רבים מהרוסים זכרו עדיין את גזירת ה"קנטוניסטים" האיומה, שתלשה ילדים רכים מחיק הוריהם ושלחה אותם לשירות צבאי אכזר, שממנו לא שבו. הזיכרונות המצמררים עוררו בקרבם הזדהות עם סבלם של היהודים, המגויסים בעל כרחם. רבים טענו כי אין זה הוגן לגייס פרחי רבנים השוקדים על לימודם, בעוד, להבדיל, הכמרים והנזירים פטורים מחובת השירות הצבאי.
בד בבד עם פעולות השתדלנות וההתייעצויות המשפטיות, הוסיפו יהודי סטרדוב בהתחזקות בתורה ומצוות. התווספו שיעורי תורה חדשים, הוגברו מעשי החסד, הושם דגש על עבודת התפילה ונערכו התוועדויות חסידים להתעוררות לעיתים קרובות.
•
קרוב לשנתיים שהו האסירים היהודים במעצר.
הרב ניימרק לא דאג כלל. אל תאו הוגנב בחשאי מכתבו של הרבי המהר"ש, ובו ברכה ברורה כי הוא ייצא זכאי במשפט. לא היה לו ספק כי ברכת רבו תתקיים במלואה.
גם בזמן שהייתו במאסר לא שינה הרב ניימרק את הנהגתו, וכל היום לא פסק פומיה מגירסא. יומם ולילה הגה בתורה ועסק בעבודת התפילה.
רבים מהעצורים והסוהרים הזילו דמעות כשהגיעו לאוזניהם ניגוני הגעגועים שניגן בתפילתו מתוך השתפכות הנפש. אפילו הפושעים הקשוחים ביותר נמסו למשמע התפילה העריבה. אחד מהם, רוצח אכזר, אף נשבע לשוב למוטב.
•
יום המשפט התקרב. לזרוב היה שרוי במתח, והבדידות העיקה עליו. יהודי עירו לא הסתירו את שנאתם כלפיו, ולא אחת קראו לעברו קריאות גנאי. הגויים אמנם קרבו אותו, אך הוא חש כי גם הם בזים לו בסתר ליבם, כשם שבזים לתליין שפל.
תקוותו היחידה הייתה כי מתיקותה של הנקמה תהווה פיצוי הולם לכל הסבל שהיה מנת חלקו. הוא ייחל כי המשפט יסתיים בהרשעת הקהילה היהודית ובניצחונו המוחץ.
•
תשרי תרמ"ג.
חבר המושבעים כבר תפס את מקומו.
אל האולם הובא הרב ניימרק, רב העיר, מלווה בשוטרים חמושים. אחריו הוכנסו שאר העצורים.
מזכיר בית המשפט הקריא את כתב האישום, ולאחר מכן נעמד הקטגור והחל לתאר בצבעים קודרים את הכת החסידית, שמאחזת את עיני ההמונים בלהטוטים ואגדות. "על ספסל הנאשמים יושב מנהיג החסידים, שניסה להיראות כאדם קדוש, אך לא נרתע מזיוף תעודות כדי לשחרר את בנו מגיוס לצבא, ובהסכמתו עשו אנשי קהילתו פשעים רבים מספור כדי להשתמט מחובת הגיוס", סינן בלעג ארסי.
פני הנאשמים קדרו. רק פניו האציליות של הרב המשיכו להקרין שלווה.
"האם הינך מודה באשמה?", שאל אחד השופטים.
"האלקים יודע כי אינני אשם!", השיב הרב בביטחון.
"האלקים יודע, בלי כל ספק. השאלה היא מה אתה יודע? האם אתה מודה?", שאל השופט בחומרה.
"אינני אשם!", קרא הרב, ונעמד על רגליו. "בכתבי הקודש שלנו נאמר כי "האדם יראה לעיניים, והאלקים יראה ללבב". לא קל היה לתרגם את הפסוק לשפה הרוסית, והרב גמגם מעט. הנוכחים נבוכו.
להפתעת כולם, נשיא בית המשפט נחלץ לעזרת הרב. "היה בטוח, אדוני הרב, שדבריך המגומגמים מביעים את צדקת דבריך!", אמר באהדה.
המתח התפוגג.
למחרת החלה חקירת העדים. הראשון היה לזרוב המלשין. במצח נחושה הטיח האשמות ברב ובקהילה החסידית. לטענתו, חסידי חב"ד הם חברי תנועה מסוכנת, הנלחמת נגד חוקי הגיוס כדי לפגוע בביטחונה של רוסיה.
לאחר מכן נעמד הסנגור, עורך הדין המפורסם קופרניק, והחל לחקור את העד. "האם הייתה לך יריבות אישית עם אנשי "הכת" החסידית? האם יריבות זו הייתה המניע להלשנתך? האם פנית אי פעם לראשי הקהילה בבקשה לעזור בשחרורו של אחד מקרוביך מהשירות הצבאי?".
השאלות הרבות והנוקבות גרמו ללזרוב לגמגם במבוכה, והשופטים התרשמו ממנו לשלילה.
חקירת העדים נמשכה ימים אחדים. הגיע מועד הסיכומים.
הקטגור נשא נאום חריף, בו תבע להעניש בחומרה את הפושעים. אחריו נאם הסנגור קופרניק, גדול הנואמים בקרב עורכי הדין הרוסים.
הטיעון העיקרי בנאומו של קופרניק היה כי אם תתקבל טענת התובעים, שאנשי הקהילה שחררו מאות צעירים בריאים מחובת הגיוס לצבא, יוטל כתם כבד על כל המנגנון הממלכתי והצבאי. אין כל ספק כי היהודים עצמם לא יכולים היו לשחרר אף אחד מהצבא, והמשחררים בפועל הם אנשי השלטון ומפקדי הצבא. אם כן, יש לייחס להם, ורק להם, את המעשים הפליליים שנעשו, לטענת התביעה, במהלך שנים רבות. "האם מוכנים כבוד השופטים להטיל כתם כבד כל כך על המנגנונים הממלכתיים והצבאיים ההגונים, ולהאשימם בשחיתות, נטילת שוחד ומעשי פשע, המערערים את קיום המדינה?".
הסנגור הביא הוכחות חותכות לכך שהנאשמים נמקים בכלא ללא עוול בכפם, ורק עקב שגעונו של לזרוב הנבזה, שהעליל עלילות בגלל אינטרסים אישיים.
השופטים יצאו להתייעצות, ושבו להכריז על פסק הדין.
המתח הגיע לשיאו.
"הרב ניימרק, הנאשם הראשי, נקי מכל אשמה. שאר הנאשמים נקיים מכל ההאשמות, חוץ ממספר סטיות קלות מהחוק שסטו אחדים מהם".
•
היום בו הסתיים המשפט הפך ליום חג בכל קהילות ישראל.
חסידי סטרדוב ישבו בבית הכנסת להתוועדות חגיגית, והרב השמיע דברי חסידות על הפסוק "פדה בשלום נפשי".
•
מספר שנים אחרי המשפט קיבל המלשין את עונשו. בגרונו התגלה גידול ממאיר. מצבו הידרדר במהירות, אך גם בשכבו על ערש דווי סירב לומר "וידוי" ולבקש מחילה על חטאיו.
לקרוביו לא היה ספק כי הבורא נהג עם לזרוב במידה כנגד מידה. הגרון שהשמיע את דברי ההלשנה המחפירים והחמורים הוא שלקה במחלה הקשה.
"חזור בך", התחננו לפניו, והוא הסב את פניו אל הקיר בזעם.
כעבור תקופה קצרה יצאה נשמתו.
אוצר סיפורי חב"ד, חלק יח, עמ' 43