דרשת הלכה: שבת ויום טוב - דיני רחיצה בשבת ויום-טוב (ב)

חג השבועות בבוקר, אדם חוזר מבית הכנסת מזיע והוא רוצה להיכנס למקלחת ולרחוץ את כל גופו במים חמים או קרים – האם זה אפשרי? • ומה עם שימוש בשמפו ריחני? • והתזת דאודורנט אחרי המקלחת?

רחיצה

הלכה למעשה:

הבהרה: כפי שלמדנו בשיעור הקודם, בעצם הוצאת מים חמים מהברז עלולה להיות ח"ו בעיה של בישול, והדבר תלוי בסוג הדוד. בשיעור זה נתייחס רק למקרה המצוי של דוד שמש המחמם מים באמצעות קולטנים שנמצאים על הגג. אך לא במקרה של דוד חשמל או גז, שצריכים הפעלה בשבת או בחג עצמו והם חמורים הרבה יותר, (והתייחסנו אליהם בשיעור קודם בפירוט).

רחיצה בשבת (המשך משיעור קודם)

בשיעור הקודם דיברנו על רחיצה במים חמים בשבת, ונזכיר שוב בקצרה את מה שלמדנו: מותר לרחוץ במים חמים רק "אברים-אברים" ובלבד שלא ירחוץ כך את רוב גופו אלא פחות מזה. וכך אפשר לנהוג למעשה במקלחת הביתית, לשיטת המתירים להשתמש בדוד שמש בשבת.

כעת נלמד על רחיצה במים קרים בשבת:

• רחיצה במים קרים (עד 33 מעלות צלזיוס) בצורה של "איברים-איברים" − מותרת לכל הדעות.

• מחלוקת לגבי רחיצת כל הגוף בבת-אחת: בילקוט יוסף¹ ובשו"ת אור לציון² פסקו שרחיצת כל הגוף במים קרים מותרת לכתחילה, ויזהר שלא יסחט את השערות (כדלקמן³). ואילו פוסקים רבים אוסרים לכתחילה, וכתבו הגר"ח נאה ושמירת שבת כהלכתה⁴ שרחיצה כזו מותרת רק במקום שמצטער מהזיעה והחום.⁵

רחיצה ביום טוב

הרחיצה ביום-טוב, יש בה אופנים שמותרים לכל הדעות, יש אופנים שאסורים לכל הדעות ויש אופנים שיש לגבם מחלוקת:

רחיצה במים קרים (עד 33 מעלות צלזיוס): מותרת לכתחילה, גם כל הגוף בבת-אחת.

רחיצה במים חמים שחוממו מערב יום-טוב – לשיטת השולחן-ערוך: מותר לרחוץ כל גופו בבת-אחת. לעומת זאת, שיטת הרמ"א היא שאסור לרחוץ את כל הגוף יחד בשטיפה אחת, כמו שעומד תחת הדוש והמים מגיעים בקילוח אחד על כל גופו. לכן העצה היא, לשטוף איבר-איבר עד שמגיע לכל הגוף. כמו רחיצת ידיים ואחר כך רגליים, עד שרוחץ את כל גופו. וכן הוא מנהג האשכנזים⁶ וכך כתב רבנו הזקן.

מי דוד שמש המתחממים מעצמם מחום השמש, גדרם הוא כמו מים שהוחמו מערב החג, ולכן לשיטת השולחן ערוך - מותר להתרחץ ולשטוף את כל הגוף לכתחילה במים חמים ביום טוב. וכ"כ בחזון עובדיה למעשה.

ביאור יסודות הדינים:

חימום מים, לרמת חום מסוימת ומעלה, נחשבת כבישול המים, ולכן פעולה זו היא אחת מהמלאכות האסורות בשבת. ולא עוד, אלא שחמורה מלאכת בישול בשבת מרוב המלאכות האסורות בשבת. שרוב המלאכות - אסור רק לבצע אותן בפועל במשך יום השבת, אבל אם הם נעשות מאליהן במשך השבת כתוצאה מפעולה שהאדם עשה מערב שבת, אין בכך שום בעיה; ואילו על מלאכת הבישול, גזרו חכמים שכבר מזמן מסוים בערב שבת, אסור לבצע את הפעולה שמתחילה את הבישול כדי שלא יימשך מאיליו בתוך יום השבת. זאת למה? מכיון שבתוך השבת האדם ימתין ויצפה לגְמַר תהליך הבישול, ומאחר ויהיה מרוכז במטרתו, הוא עלול לשכוח ששבת היום ובטעות לעשות פעולה שתזרז את הבישול - כמו "חֲתִיָיה בגחלים" (נענוע של הגחלים הלוחשות כדי להגביר את הלהבות והחום) - ובכך יעבור על מלאכת "מבעיר".

בזמן חז"ל, לא היו מקלחות ביתיות לכל אחד וכולם היו מתרחצים בבתי מרחץ ציבוריים. בתי מרחץ אלו נוהלו על ידי בלנים שהתפרנסו מכך. הבלנים, שחיפשו דרך לספק מים חמים גם בעיצומה של השבת, חיכו לרגע האחרון לפני כניסת שבת ואז הבעירו עצים מתחת לאמבטיות המכילות מים קרים כדי שיתחממו בתוך השבת וכך היו מים חמים גם עמוק בתוך בתוך השבת. תופעה זו היא למעשה עבירה על תקנת חכמים הנ"ל שלא להתחיל בתהליך בישול בערב שבת סמוך לחשיכה בצורה שיימשך בתוך השבת. וכדי שלא להפסיד את הקליינטורה הקבועה שלהם, הם רימו את הציבור וטענו שהמים החמים שיש להם בעיצומה של השבת, אינם אלא שאריות ממה שכבר חומם ביום שישי ולא חוממו בשבת עצמה⁷. חכמים ידעו את האמת ומצאו דרך עקיפה לעצור את התופעה הבעייתית: הם אסרו להתרחץ בשבת במים חמים! מעכשיו, כבר לא היה לבלנים שום אינטרס לדאוג למים חמים בשבת, כי ממילא אף אחד לא יבוא אצלם להתרחץ.

תקנת חז"ל זו נקראת 'גזירת מרחץ' או 'גזירת הבלנים' ויש בה כמה פרטים. מה שנוגע למעשה בימינו, הוא שהיא אוסרת את רחיצת רוב הגוף במים חמים. אבל רחיצה בצורה של "אברים-אברים" כשהכל יחד לא מגיע להיקף של רוב הגוף, מותרת מחוץ למרחץ גם במים חמים, לדוגמה: מותר לרחוץ פנים, ידיים ורגליים עד רוב הגוף⁸.

עד כאן לגבי שבת. ומה לגבי יום-טוב?

ביום-טוב, מלאכת הבישול מותרת לכתחילה לצורך "אוכל נפש".

רחיצת הפנים, הידיים והרגליים מוגדרת "אוכל נפש" לפי שהיא דבר השווה לכל נפש וצריכה לכל אדם. וממילא מותר גם לחמם מים ביום-טוב (על גבי אש קיימת) עבור רחיצה כזו, היינו שמחמם מים רק עבור איברים מסוימים ולא לכל הגוף⁹.

השאלה היא מה גדרה של רחיצת הגוף כולו בבת-אחת: האם זהו דבר הנכלל בגדר "אוכל נפש", וא"כ מן התורה מותר לחמם מים לצורך זה גם בתוך החג (על גבי אש קיימת); או שמא דבר זה אינו נכלל בגדר "אוכל נפש", וממילא חימום מים לצורך זה בתוך החג הוא איסור דאורייתא?

ובכן, דבר זה נתון במחלוקת ראשונים:

הרמב"ם והרי"ף סבורים שגם רחיצת כל הגוף כמוה כרחיצת הפנים-הידיים-והרגליים, והיא נכללת בגדר "אוכל נפש". מסיבה זו מותר מן התורה גם לחמם מים לשם כך בתוך החג, אלא שחכמים אסרו זאת מפאת הדמיון לשבת - השלכה מ"גזירת המרחצאות". ולכן: מותר לרחוץ את כל הגוף במים חמים שחוממו מערב-החג¹⁰, ואין לחשוש שמא ישכח ויבוא לחמם מים לצורך כך כי איסור החימום עצמו הוא מדרבנן ואין גוזרים גזירה לגזירה. וכך פוסק השולחן-ערוך.

ואילו התוספות והרא"ש סבורים שרחיצת כל הגוף שונה מרחיצת הפנים-ידיים-ורגליים, שהיא אינה נכללת בגדר "אוכל נפש" משום שהיא רחיצה של פינוק שאינה נחוצה לכל אדם, וממילא מדאורייתא אסור לחמם בשביל זה מים בתוך החג, וממילא אסור להתרחץ או לשטוף את כל הגוף בבת אחת גם במים שהתחממו מערב חג – גזירה שמא ישכח ויחמם בחג עצמו מים ויעבור על איסור דאורייתא. אולם, מותר לקחת מים חמים ולרחוץ איבר-איבר עד שיגיע לכל הגוף¹¹. וכך פוסק הרמ"א.

ומכאן - מסקנה למעשה:

כפי שאמרנו, המים שמתחממים בדודי השמש שלנו נחשבים כאילו הוחמו מערב יום טוב וממילא קיימת לגבי זה המחלוקת שבין השו"ע לרמ"א. לפי השו"ע מותר להתרחץ בהם רגיל, ולפי הרמ"א מותר לרחוץ רק איבר אחרי איבר ולא את כל הגוף בבת אחת.

ניגוב

הלכה נוספת שיש לשים לה אליה: סחיטת השערות להוציא מהם את המים, במקום שיש הרבה שיער, כגון הראש או הזקן – היא איסור דרבנן. ולכן אין לסחוט את השערות עם הידיים, אלא כאשר הוא יוצא מהמים, ינער עצמו וראשו ואחר כך ינגב בנחת ויספוג את המים עם המגבת.¹²

שערות שאינן צפופות, כגון בידיים וברגליים וכן הריסים והגבות אפשר לנגבם כרגיל.¹³

סבון, שמפו ודאודורנט

עד כאן דובר לגבי רחיצה במים, אמנם יש להתייחס גם לשימוש בסבון, שמפו ודאודורנט. נתייחס לכך בקצרה ועוד חזון למועד להאריך בכך.

סבון מוצק או סמיך - אין משתמשים בו בשבת ובחג.¹⁴

סבון נוזלי, כמו שמפו וסבון ידיים, שאם מניחים אותו הוא נשפך לצדדים: חכמים גזרו לגרום ריח בבגדים או כלים בשבת, משום איסור "מוליד". היינו שמייצרים דבר חדש שלא היה קודם, "שהמוליד דבר חדש, קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה"¹⁵. כאן נחלקו הפוסקים, האם גם בגוף האדם יש איסור הולדת ריח טוב, כמו על ידי שמפו נוזלי?

לשיטת המשנה ברורה מותר להוליד ריח בגוף בשבת וביום טוב, וכן פסק למעשה בספר שמירת שבת כהלכתה¹⁶. כך רבים מהפוסקים הספרדים מתירים, כמו חזון עובדיה¹⁷, והטעם הוא כי הריח בגוף האדם אינו מתקיים, אלא פג עם הזיעה וריח שאינו מתקיים אינו כלום. אולם רבנו הזקן סובר, שאסור להוליד ריח בגוף אם כוונתו לשם הולדת ריח¹⁸. וכן כתבו הבן איש חי¹⁹ וכף החיים²⁰.

עם זאת, כאשר השימוש בשמפו נועד על מנת להסיר ריח רע כמו זיעה - ולא סתם לתחושה טובה - כאן יש להתיר לכולי עלמא. משום שהשימוש בסבון אינו בשביל להוליד ריח טוב אלא להסיר הריח הרע²¹.

וכן הדבר לגבי שימוש בדאודורנט: התזת דאודורנט בלי ריח – מותרת תמיד. עם ריח, בספריי וגולה – למתירים הולדת ריח יהיה מותר תמיד; ולשיטת לרבנו הזקן - מותר רק להעביר ריח הזיעה.

דאודורנט סטיק שהוא מריחה - אסור בכל אופן בגלל המריחה.

Footnotes

1. שבת כרך ד עמוד ס. ↩

2. ח"ב סימן לה אות ב ↩

3. בסעיף "ניגוב" ↩

4. קצות השולחן סימן קלג בבדי השולחן סוס"ק ח ובשש"כ פי"ד סי"א. ↩

5. '''יובהר''': כל זה לגבי רחיצה במים הבאים מלמעלה '''ולא בישיבה באמבטיה'''. משום שנתפשט המנהג שלא לעשות כלל אמבטיה בשבת במים קרים, כמו רחיצה בנהר או בבריכה. וכן כתב רבנו הזקן (סימן שכו,ו) ובמשנה ברורה (שם סקכ"א). ↩

6. וכ"כ להלכה בשש"כ פי"ד ס"ז. ↩

7. כך מחדד רבנו הזקן בתחילת סימן שכו את בעיית המרחצאות על פי שיטת הר"ן. ↩

8. שו"ע ופוסקים תחילת סימן שכו. ↩

9. סימן תקיא ביאור הלכה סוד"ה ידיו וסוד"ה אבל. ולפי"ז מותר לאישה לחמם מים בחג עבור רחיצה אם צריכה לעשות הפסק טהרה. ויש חולקים על זה וראה בשש"כ פי"ד הערה כג. ↩

10. אבל לא במים שחוממו בחג באיסור. ↩

11. כי הגזירה היא שלא ירחץ כל גופו, שמא יחמם מים בחג עצמו לרחיצת כל הגוף וזה אסור מדאורייתא, אבל רחיצת איבר-איבר מותרת, כי גם אם יחמם מים בחג עצמו לרחיצת אותו אבר – הדבר מותר. ↩

12. שש"כ פי"ד סכב ובן איש חי שנה ב פרשת פקודי ח. וראה גם בילקוט יוסף הנ"ל. ↩

13. ראה בספר פסקי תשובות סימן שכו הערה 149. ↩

14. משום איסור "ממרח", שהוא תולדת "ממחק". איסור ממחק הוא החלקת גוף קשה עד שיהא חלק. טעם נוסף הוא משום 'מוליד', שמוליד ויוצר נוזל מדבר מוצק. ↩

15. לשון רש"י ביצה כג,א ד"ה דקא ושוע"ר סימן תקיא ס"ז. ↩

16. פרק יד סל"ו. ↩

17. יום טוב עמוד מג, ושם הערה עח ציין לפוסקים המתירים. ↩

18. שוע"ר תקיא ס"ז וקו"א א. ↩

19. שנה שניה פרשת תצווה אות יא. ↩

20. סימן קכח סקמ"ד. ↩

21. שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן מב, וראה בספר שבת כהלכה ח"ג פי"ח הערה ב באריכות. ↩