פתיחה
פתחו את החומשים בפרק ג פסוק א. ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי:וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:
ואלה תולדות אהרן ומשה - ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלִמדן תורה. מלמד: שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו יְלָדוֹ:האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
אז הפעם לא צריך להשקיע יותר מדי מחשבה איזה קושי בפסוק רש"י מבקש ליישב, משום שהוא מסביר זאת בעצמו: התורה מכריזה שהיא עומדת לפרט את רשימת צאצאי משה ואהרן ובפועל לא מפרטת אלא את צאצאי אהרן בלבד!
מפרש רש"י, שתיבת "ומשה" לא נכנסה כאן אלא כדי ללמד אותנו כלל חשוב: "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו כאילו ילדו". התורה מספרת שמשה רבינו היה הרבי והמורה הכללי של כל עם-ישראל, אבל בנוסף שימש גם כ"מורה פרטי" לבניו של אהרן הכהן, כפי שמספרת הגמרא במסכת עירובין: "תנו רבנן, כיצד סדר המשנה? משה היה לומד מפי הגבורה; נכנס אהרן, שנה לו משה פִרקו . . נכנסו בניו (של אהרן), שנה להם משה פִרקם . . נכנסו זקנים, שנה להם משה פִרקם . . נכנסו כל העם, שנה להם משה פרקם".
ומכאן למדים, שאם יהודי בוחר לעשות מאמץ שהוא מעבר למחויבות הבסיסית שלו ללמד תורה את בניו שלו (כמו שכתוב "ושננתם לבניך") ומלמד תורה גם את מי שהוא לא חייב ללמד אותו – מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ.
השאלות
עד כאן הכול יפה.
הבעיה מתחילה כשמגלים שעדיין אי אפשר לעבור לפסוק הבא משום שלרש"י יש עוד מה לומר לנו:
ובכן, ר' צדוק, תקרא בבקשה את המשכו של רש"י:
ביום דבר ה' את משה - נעשו אלו התולדות שלו, שלִמדן מה שלמד מפי הגבורה:הרבה שאלות אפשר לשאול על דברי רש"י הללו, ונעלה שתי שאלות חזקות:
1. מדוע רש"י חוזר על עצמו?
2. עד עכשיו התמקדנו בחצי הראשון של הפסוק ועכשיו אנו עוברים לחצי השני. ולכאורה, לגמרי לא ברור מה פשרן של המלים הללו. הלא, הפרשה שלנו עוסקת במפקד האוכלוסין של בני-ישראל "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים", כלומר ראש-חודש אייר ב'תמ"ט. איך בכלל נכנסות כאן המילים "ביום דיבר ה' את משה בהר סיני", שהוא, כמובן, ו' בסיוון של השנה שעברה?!
הביאור
הבה נעצור לרגע ונתבונן במה שכבר למדנו: "מי שמלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". המשפט הזה הוא משפט נחמד, אבל האם עולה בדעתו של מישהו בעקבות המשפט הזה, שאם ישאלו את הילד מי אבא שלו הוא אמור לענות "הרב"?! ברור שלא. עם כל הכבוד לרב, האבא הביולוגי הוא זה שהביא את הילד הזה לעולם ובלעדיו הוא כלל לא היה קיים. לומר שהרב הוא אביו של הילד בדיוק כמו האבא הביולוגי, זה נשמע קצת מוגזם..
אבל התורה, כך נראה, לא חושבת כך. היא אפילו לא מרמזת שלאהרן יש על כל פנים שמץ של אבהות על הילדים שלו, יותר מה"אבהות" של משה עליהם! וכאן רש"י שאל את עצמו: האמנם?! וכי באמת שניהם שווים?!
אז רש"י מבין שאחרי הטלת כזו "פצצה", הפסוק לא יכול להשאיר אותנו עם הפה פעור ולעבור לדבר על ציון טכני של תאריך כזה או אחר. אין ספק אם-כן, שהמשך הפסוק הוא ההסבר, התוכן הרעיוני של הדברים שנאמרו בהתחלה. וההסבר הזה טמון במילים "ביום דיבר ה' את משה":
ה"אבהות" המיוחדת של מי שמלמד את בן חברו תורה, לא נובעת רק מכך שהתורה מלאה בתכנים מוסריים וערכיים ומעניקה לחיים משמעות חדשה. זה חשוב מאוד, אבל זה לא יכול להשתוות למשקל של ההולדה הפיזית. זה יכול להיות שינוי חשוב בחיים, אבל זה לא נקרא "לידה מחדש".
אבל מה? לתורה יש ערך מוסף, ערך מיוחד שלא קיים בשום דבר אחר בעולם: היא נלמדה מפי הגבורה – מאת הקב"ה עצמו, ומכאן הקדושה המיוחדת שלה.
ונעבור לרגע לדבר על "ענייני דיומא". בימים אלו, לפני 3,329 שנה הקב"ה, הקב"ה מוסר לפני ישראל מסר: עד היום הייתם 'אנשים', אבל עוד מעט תקבלו את התורה וכך "תיוולדו מחדש" ובמקום להיות עם ככל העמים, אתם תהיו "לי סגולה מכל העמים" "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"! 'אנשים' – אאוט, 'יהודים' – אין. דבר כזה הוא "לידה מחדש" מלאה ואמתית. מיהו יהודי? יהודי הוא מי שנולד מהתורה....
וזה מה שכתוב כאן: למה לימוד התורה של משה רבינו את בני אהרן הכהן היה בגדר של "לידה מחדש"? משום שהוא הצליח להעביר את מלוא הקדושה של התורה. וזאת, משום שהוא עצמו שמע את אותה מפי הגבורה, "ביום דיבר ה' אל משה"!
ההוראה
היכולת להעביר את התורה עם מלוא הקדושה והעָצמה הרוחנית שלה, ובכך "ללדת מחדש" את מי שאותו מלמדים - שמורה אמנם למשה רבינו, ששמע את התורה מפי הגבורה ממש. אבל משהו מעין זה, קיים אצל כל יהודי, כל נשמה שהייתה בהר-סיני וכל אחד שקורא עכשיו את הפסוק המיוחד הזה. ולכן, בכל הדורות ובכל הזמנים "כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".
למה?
כי התורה היא חיינו, וכולם מכירים את משל רבי עקיבא והדגים:
פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת? אָמַר לוֹ: אַתָּה פַּפּוֹס, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אַתָּה – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ!
אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשׁוּעָל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ רָצִים לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים?
אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם.
אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם?
אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ!
וּמָה בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
וְאַף אָנוּ כָּךְ: בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ) – אָנוּ מִתְיָרְאִים, אִם אָנוּ פּוֹסְקִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.עכשיו נצייר לעצמנו מה קורה ליהודי שאינו יודע ללמוד תורה בכוחות עצמו - מה הוא יעשה? אם התורה היא החיים, מניין לו חיים?
את החיים שלו הוא מקבל ממי שיילך וילמד אותו את תורת ה', תורת חיים. לא כאשר ולא בגלל שיש חובה לעשות את זה, אלא רק כדי להעניק ליהודי השני חיים.
וברגע שראובן יילך לשמעון וילמד אותו תורה, ברגע שהוא מעניק לו את חייו לרגע נוסף - הוא בעצם "מוליד" אותו מחדש. שהרי, כפי שגילה הבעש"ט, היקום נברא כל רגע מחדש על ידי הבורא. כל מה שהיה קיים עד לפני רגע, לא קיים ברגע הבא, כי ברגע הבא יש כאן כבר מציאות חדשה, קיום חדש. לכן, ברגע שמעניקים למישהו תורה, כשמעניקים לו חיים - ברגע הזה, היהודי נולד מחדש!
והזכות הזו - שמורה, כמובן, ל"מוליד"...
- ולסיום, הנה סיפור מיוחד במינו: המלמד את בן חברו - תרופה רוחנית לחשוכי בנים (חסידי)