יהודי פשוט היה. בן למשפחת אנוסים, שהצליח לאחר שנים רבות לברוח עם בני משפחתו מאימת האינקוויזיציה בפורטוגל. חלומו הגדול היה להגיע לצפת. שם, בעיר הגלילית, שרוח האר"י חופפת עליה, יוכל לעבוד את אלוקיו באין מפריע.
לימים הגשים את חלומו. בשארית רכושו הגיע לצפת. רכש לו דירה קטנה ושיכן בה את משפחתו. מצא לו עבודה ופירנס בצמצום את אשתו וילדיו. מדי בוקר וערב הלך לבית-הכנסת, התפלל ברגש, וכך עברו עליו השנים.
תענוגו הגדול היה בבוקרה של שבת, כאשר ישב בבית-הכנסת והאזין לדרשת הרב. לא הכול הבין, אבל תמיד נגעו הדרשות בלבו. פעם אחת דיבר הרב על לחם הפנים שהיו מקריבים בבית-המקדש. הרב תיאר בצבעים חיים את יופייה של המצווה ואת גודל נחת-הרוח שהיתה גורמת למעלה.
"כל זה היה בזמן שבית-המקדש היה קיים", סיים הרב בקול כואב, "אבל עכשיו, אין לנו עוד בית-מקדש ואין לחם הפנים ובטלה נחת-הרוח הנפלאה הזאת".
בן האנוסים שב לביתו וליבו דואב. בפשטותו, הבין את הדברים בצורה הארצית ביותר: רעב הוא, הקב"ה, ואין לו מי שיאכילנו... לבסוף מצא פתרון ואורו עיניו. בבוקר ביקש מאשתו לאפות שתי כיכרות לחם יפות ביותר. תמהה האשה, אך עשתה כבקשתו. לקחה קמח-סולת, לשה עיסה ואפתה שתי לחמניות.
בצהרי היום הלך אל בית-הכנסת והלחמניות בידו. ההיכל היה ריק מאדם. הניח האיש את שתי כיכרות הלחם לפני ארון-הקודש, וכאשר הניחן התפלל לה' והפציר בו שיקבל אותן ברצון, שיאכלן בתיאבון, ויערב לו ויבוסם לו. סיים את תפילתו, ויצא מבית-הכנסת שמח וטוב-לב: שוב לא יחסר לו, לקב"ה, הלחם אשר אהב. חזר לביתו והחל בהכנות לקראת השבת.
רגעים אחדים לאחר שעזב את בית-הכנסת, נכנס להיכל השמש, להיטיב את הנרות ולסדר את השולחנות לכבוד יום השבת. נתקלו עיניו בשתי כיכרות הלחם. לא חשב הרבה, שם אותן מיד בכליו ולקחן אל ביתו.
הגיעה שעת התפילה, ובן האנוסים מיהר לבית-הכנסת לראות מה עלה להן לכיכרות הלחם. כיוון שלא מצאן, אחזה בו שמחה גדולה. התפלל באהבה וביראה, וכשחזר לביתו לאחר התפילה, אמר לאשתו: "את הלחם שאפית הנחתי בבית-הכנסת, מנחה לקב"ה. וה' יתברך לא בז למנחת עני כמוני, אלא קיבל את הלחם מידינו ואכלו בעודו חם! מעכשיו תאפי מדי שבוע, ב, שתי כיכרות. ואל תתרשלי באפייה, מפני שזה הדבר היחיד שעניים כמונו יכולים להגיש לו. ומאחר שראינו שהלחם שלנו ערב לחיכו, חובה עלינו לעשות לו נחת-רוח!".
וכך היה. מדי יום שישי בצהריים הניח האנוס שתי כיכרות לחם לפני ארון-הקודש. מדי יום שישי לקחן השמש, ומדי ערב שבת התפלל האנוס בתודה ובשמחה שהואיל ה' וקיבל את מנחתו.
פעם אחת ביקש הרב להכין את דרשתו באין מפריע, ובא לבית-הכנסת ביום השישי. בעודו מכין את הדרשה, ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית-הכנסת, מניח שתי כיכרות לחם לפני ארון-הקודש, ומודיע לה' שהביא לו שתי לחמניות טריות וחמות. כה מרוכז היה האיש בתפילתו, שלא הבחין ברב היושב ועוקב אחריו במבטיו.
חיכה הרב עד שהאיש סיים את תפילתו, ואז התפרץ עליו: "שוטה שכמוך, הסבור אתה שאלוקי ישראל אוכל ושותה? שבשר-ודם הוא?".
"אבל הוא לוקח את הלחם... אני בא לתפילה בערב שבת והלחם איננו!", גמגם האנוס.
צחק הרב: "ודאי השמש הוא שלוקח את הלחם, ואתה סבור שהקב"ה קיבל אותו ואכלו! עוון גדול עשית".
ישב האנוס לצד הרב, גופו רועד מאימה ונפשו מבולבלת. לא עברו אלא דקות אחדות, והשמש נכנס לבית-הכנסת. שאלו הרב בתקיפות: "מי הוא זה שלוקח מארון-הקודש בכל שבוע את כיכרות הלחם?". הודה השמש שנהג ליטול לעצמו את כיכרות הלחם.
בן האנוסים פרץ בבכי מר, וביקש מחילה מהרב על שטעה בהבנת דבריו, כשדרש על לחם הפנים שהיו מקריבים בבית-המקדש. "רציתי לעשות מצווה", בכה, "והנה עשיתי עבירה".
הימים נקפו. אט-אט התאושש האיש מנזיפת הרב. שוב לא העז להביא לקב"ה מנחה. מתפלל היה, ומקווה שה' מסתפק בתפילתו.
ערב שבת אחד בא אל הרב שליח מטעם האר"י הקדוש והזמינו אליו. "צווה לביתך", אמר לו האר"י, "כי מחר, בשעה שאתה נוהג לשאת את דרשתך, תלך לעולמך".
נבהל הרב ושאל את האר"י מה חטא ומה פשע. השיב לו האר"י: "דע, כי מיום שחרב בית-המקדש, לא היתה לקב"ה נחת-רוח, כפי שהיתה לו כאשר בן האנוסים הביא לו את שתי כיכרות-הלחם והניחן לפני ארון-הקודש. ואתה, דעתך היתה בהולה עליך וביטלת את האיש מלהביא לפני הקב"ה את מנחתו. הרביתי לבקש רחמים עליך, אבל כבר נחתמה הגזֵרה".
קיבל עליו הרב את הדין. ציווה לביתו, וביום שבת-קודש, בשעה שהיה רגיל לדרוש לפני הציבור, נפטר לבית-עולמו. והאנוס המשיך בחייו כבכל הימים, מבלי לדעת כי מאז חדל ממנחת הלחם, אבדה לקב"ה נחת-רוח גדולה ונשגבה...