במלחמת העולם הראשונה, כאשר ברחה משפחת מרוזוב, בתוך עשרות אלפי משפחות יהודיות, מאזור ליובאוויטש למרכז רוסיה ואוקראינה, הגיעה המשפחה לעיר יקטרינוסלב (היום: דנייפרופטרובסק), ושם שוכנו בידי ועד ההצלה (בראשו עמדה הרבנית חנה, אמו של הרבי) – בבית קומות, יחד עם עוד משפחות יהודיות רבות.
בקומה הראשונה של בית הקומות התגוררו שתי בחורות יהודיות, רחוקות מאוד מחיי תורה ומצוות, על סף ההתבוללות. בכל ערב, היו הבנות חוגגות עם חברים וחברות גויים מהסביבה, ומקימות רעש שהפריע מאוד לדיירי הבית. ומכיון שדיירי הבית היו יהודים מהעיירות הקטנות, שטרם נחשפו להתבוללות והמודרניזם של העיר הגדולה – צרמה התופעה לעיניהם ואוזניהם פי כמה וכמה.
כדי לצאת מהבית היו צריכים לעבור דרך דירתם של הבנות, ובכל פעם שדיירי הבית היו צריכים לעזוב את הבית והיו נאלצים להיכנס בדירתם, היו יורקים בתיעוב ובוז על הרצפה, ובזאת מביעים את סלידתם מההתנהגות המבזה של הבנות.
באותם ימים, ימי המלחמה הכללית ומלחמת האזרחים הפנים-רוסית, השתוללו ברחובות מיליציות וכנופיות, וקרבות רחוב היו דברים שבשגרה. הכנופיות האנטישמיות לסוגיהם פרקו את זעמם ותסכולם על יהודים, והרגו בהם ללא הבחנה – רק בשל יהדותם.
באחד הלילות, הסתובב ברחובות כומר חמום-מוח, עם כנופיית חמושים כשהם מחפשים אחרי יהודים. הם נעצרו ליד כל בנין וצעקו: אם יש כאן יהודים – שיצאו אלינו ונעשה בהם משפט. אם אין כאן יהודים, שיצא תושב מהבנין, ינשק את הצלב, וישבע כי המקום נקי מיהודים.
"היהודים" – מספר החסיד ר' חוניע – "התרכזו במרתף, ושם שמרו על שקט מוחלט, לא השמיעו הגה. אחד מילדיי, משה, החל לבכות, ואז אשתי סתמה את פיו, כדין 'רודף', כשהיא בוכה רחישית: אני הורגת את בני במו ידיי! (ב"ה, הוא זכה להאריך ימים). הפחד היה נוראי, ואנחנו שומעים כל הגה מהרחוב. ואז אנחנו שומעים את הדברים הבאים, שאלמלי שמענום לא היינו מאמינים שהם ייתכנו:
שתי הבחורות יצאו מהבנין, הם היו נראות כגויות גמורות, הם ניגשו אל הצלם ונישקו אותו, ונשבעו "בשם ומלכות", כי אין כאן יהודים בכל האזור".
הסיכון העצום שהבנות הללו – שהיו מוכרות בסביבה – לקחו על עצמן, היה שיעור נפלא ב"מהו יהודי" – סיכם ר' חוניע .
(ר' שמואל רסקין בשם ר' מענדל בר"ח מרוזוב)