כניסה

קול בלתי נשמע (רש"י "וידבר אליו"- נשא ז,פט)

דרשה

מעובד מתוך לקוטי שיחות חלק יג נשא ב | מומלץ לעיין במקור לפני הדרישה

פתיחה

פתחו את החומשים בפרק ז פסוק פט. ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:

 וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:
וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:
 וידבר אליו - למעט את אהרן מן הדברות:
וישמע את הקול - יכול קול נמוך, תלמוד לומר את הקול, הוא הקול שנדבר עמו בסיני, וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל:
האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י בשני קטעים אלו?

[לשמוע את הקהל]

הפסוק הזה, מתאר למעשה עניין כללי מאוד בתורה: איפה משה רבינו היה שומע את דברי הנביאות שקיבל מה'? למן תחילת ספר ויקרא ועד סוף ספר במדבר, פזורים רוב ציוויי התורה, כשכמעט כולם פותחים בפסוק המצוי "וידבר ה' אל משה לאמור". כל פסוק כזה מעיד על נבואה חדשה שמשה רבינו מקבל מאת ה'. היכן התרחשו כל אותן נבואות, איה היה הקב"ה "מדבר" עם משה רבינו?

התשובה לכך היא שמקום ה"היוועדות" הקבוע של הקב"ה עם משה רבינו היה בתוך המשכן, שעל שום זאת נקרא 'אוהל מועד' (מלשון נועדות - בית ועד). בפסוק שלנו מתואר כיצד זה היה קורה: משה רבינו נכנס מגיע למשכן ונכנס לתוך הקודש, 'אוהל-מועד'. שם היה עומד מול ה'פרוכת' שהייתה חוצצת בין 'ה'קודש' ל'קודש-הקדשים', והיה שומע את קול ה' יוצא מקודש-הקדשים, מבין שני ה'כרובים' שמעל ארון העדות.

כאן רש"י בא ליישב שתי קושיות המתעוררות זו בעקבות זו:

בקטע הראשון, רש"י מסביר את המילים האחרונות בפסוק: "וידבר אליו". לכאורה, תיבות אלו מיותרות לחלוטין? הלא ברור שהקב"ה היה מדבר עם משה, כפי שכבר נאמר בפירוש בפסוק זה עצמו? לכן מסביר רש"י, שמילים אלו באו לרבות חידוש מיוחד. והוא, שהסדר המתואר אצלנו לא היה רק באותם פעמים שכתוב בהם "וידבר ה' אל משה"; כי-אם גם בשלושה-עשר הפעמים שבהם כתוב "וידבר ה' אל משה ואל אהרן", גם אז היה "וידבר אליו" – אל משה רבינו בלבד. הא כיצד? שניהם, הן משה והן אהרן, היו נכנסים לאוהל מועד. אבל את הקול, קולו של ה', היה רק משה רבינו שומע. וזה שכתוב "דבר על אהרן" פירושו של דבר שמשה רבינו נצטווה למסור את הדברים באופן אישי לאהרן הכהן. כך מובנת משמעותן של המילים "וידבר אליו".

ובקטע השני מסביר רש"י, איך יתכן באמת שרק משה רבינו היה שומע את הקול של ה' ולא אהרן הכהן שעמד ממש בסמוך אליו?

וכך הוא אומר:

שמא נאמר שהיה לכך הסבר טבעי: שהקול היה חלש מאוד, ולמשה רבינו היו חושים מחודדים יותר מחושיו של אהרן, ועל ידי זאת הצליח לשמוע את הקול, בניגוד לאהרן. אבל מאחר וכתוב "וישמע את הקול", מובן שמדובר על קול ידוע ומפורסם, כלומר – הקול של ה' שנשמע במתן תורה. אותו "קול גדול ולא יסף", שאותו שמעו כל בני ישראל, שהיו הרבה יותר ממיליון איש1 ואם-כן, מדובר בקול חזק ביותר שגם בעל חושים לקויים ביותר מוכרח לשמוע. ולפיכך מוכרחים לומר שהיה כאן נס מיוחד שמנע את שמיעת הקול הקדוש מכל אדם, מלבד משה רבינו.

השאלה

ההסבר טוב, אבל הוא לא חף משאלות. והשאלה הכי חזקה, שמן הסתם עלתה כבר אצל כמה מהיושבים כאן: אם רש"י רוצה להסביר איך אהרן הכהן לא שמע את את הקול אף על פי שעמד בתוך אהל-מועד – מה הקשר "וכשמגיע לפתח היה נפסק, ולא היה יוצא חוץ לאהל"?! הרי אהרן עומד בתוך אוהל-מועד, ולפי זה הוא כן צריך לשמוע את הקול! ואם כן אנו נותרים בלי שום הסבר: כיצד באמת יתכן שרק משה רבינו שמע את הקול ולא אהרן, למרות ש(כאמור) עמדו שניהם באותו מקום ממש?!

הביאור

כולם יודעים שהכינוי רש"י הוא ראשי התיבות של שמו: רבינו שלמה יצחקי2. אבל בספרים הקדושים מופיעה עוד צורת פיענוח לראשי-התיבות הללו: רבן של ישראל.

במשך הדורות, קמו בעם ישראל הרבה גאונים וחכמים שפירשו את התורה והסבירו אותה, כל אחד לפי דרכו. אבל, מבין כולם, יש אחד ומיוחד שהוא ראש-לכל, אשר זכה להיות מוכתר כ'רבי' האולטימטיבי – 'רבן של ישראל', הלא הוא רש"י. מדוע? מפני מה זכה רש"י לכך ולא אף גדול אחר בישראל? לא רק משום שרש"י הוא הראשון שכתב פירושים שיטתיים ומסודרים לכל התנ"ך והתלמוד. אלא גם בגלל שהוא הנגיש את התורה לכל בני ישראל, אפילו לילדים קטנים. רש"י כותב שאת הפירוש שלו על התורה הוא ייעד לילדים בני חמש שזה עתה התחילו ללמוד חומש! הוא דאג שגם הם יבינו על בוריה כל אות שכתובה בתורה3.

זאת אומרת, שרש"י הוא הוא הסמל והמופת לדמותו של המורה הראוי, ואם רוצים להבין מהו מורה טוב ומקצועי, צריך לעקוב אחר שיטתו של רש"י בפירושו על התורה. ובכן, מורה טוב הוא כזה שמצד אחד לא חוסך מהתלמיד שום מידע או הסבר שעשויים לעזור לו; אבל מצד שני, הוא נותן לו להבין ולהסיק את המסקנות בעצמו. במקום לבזבז זמן ומילים מיותרות, הוא מוביל את התלמיד למקום שאין בו מקום עוד לטעויות, ואז – עוזב. בשלב זה, מוטל על התלמיד להבין בעצמו. ולכן, כל אות ברש"י היא יקרה ומדויקת. רש"י לא כותב אף פעם מילים "סתם".

וככה זה אצלנו: כשרש"י הגיע למילה "בסיני" – הסתיימה התשובה שלו על השאלה הנ"ל: כיצד יתכן שאהרן לא שמע את הקול ומשה רבינו כן שמע, אע"פ ששניהם עמדו באותו מקום. אחרי שרש"י "ניווט" אותנו אל התשובה, הוא עבר אתנו את הצמתים שהיו בדרך לתשובה האמתית עד שהגענו למקום שכבר אי אפשר לטעות בו. הוא יודע שאחרי ה"הנחייה" שלו כבר נגיע אל התשובה בעצמנו, ולכן, אין טעם שיכתוב בפירוש שזה היה בדרך נס, כי את זה נבין כבר מעצמנו!

מכאן ואילך, המשך הדברים ברש"י – "וכשמגיע לפתח" וכו' – בא לענות על שאלה אחרת. שאלה שמתעוררת בעקבות המסקנה שאליה הגענו זה עתה: אם אכן היה כאן נס מיוחד, אשר קול גדול וחזק כל כך כמו הקול שהיה מתן תורה, הגיע רק לאוזניו של משה רבינו ולא לאוזניו של אף אחד אחר – אם כן, מדוע היה צריך משה רבינו לנדוד בכל פעם אל המשכן ולהיכנס לתוך אוהל-מועד?! הרי הקול מצד עצמו חזק דיו, ומגיע לכל סביבות המחנה (כמו שהיה במתן תורה), והיכן שמשה רבינו לא יעמוד הוא ישמע אותו?

על זה עונה רש"י שאכן היה כאן נס נוסף, מלבד הנס שהגביל את חוש השמיעה של כל בני האדם ומנע מהם לשמוע את הקול האדיר של ה' שיצא מתוך קודש-הקדשים, היה נס נוסף – שהקול "נבלם" ונעצר כביכול בפתח אוהל מועד, ולא המשיך להתפשט מחוצה אליו. ולכן, בכדי לשמוע את הקול, הוצרך משה ללכת אל המשכן ולהיכנס לתוך אוהל מועד.

ההוראה

למה באמת?! מה הרעיון שעומר מאחורי המערכת הנסית הזו, שמנעה מהקול לצאת מחוץ לאוהל מועד והכריחה את משה רבינו לנדוד מחדש בכל פעם לתוך המשכן כדי לשמוע את קולו של ה'?

הסיבה לכך היא כמו שכתוב במדרש "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – הקב"ה רוצה שמלכתחילה העולם מצד עצמו יהיה מקום ניטראלי, שאין בו קדושה, ורק האדם – על ידי עבודת ה' שלו – ימשיך לתוכו את הקדושה. אם הקול של ה' היה נמשך והולך גם מחוץ לאוהל-מועד, הגם שאף אחד מלבד משה רבינו לא היה שומע אותו – עצם העובדה שקולו הקדוש של ה' נוכח שם, כבר מקדשת את המקום, וממילא המשמעות של עבודת האדם – מצטמצמת. כבר לא הוא עושה את העבודה.

כשם שבזמן מתן-תורה לאף אחד לא הייתה ברירה אם לשמוע בקול ה' או לא, כך במקום שאליו מגיע קולו הגדול של ה' - אין מקום לבחירה חופשית.

מכאן ניקח את ההוראה: אם יש מקום בעולם שנראה כי הוא "רחוק" מדי ו"לא שייך" להביא בו את אור ה', אם יש מצב שנראה כמו "מחוץ לתחום הקדושה" – אין זה אלא מפני שמלמעלה השאירו עבורנו "שטח פעולה" רוחני ומחכים שאנחנו נקום נהפוך את המקום הזה ל"דירה" ו"משכן" להשי"ת. ש"נמשוך" את "קולו של ה'" מן המשכן – אל כל העולם כולו.

הערות שוליים:

כי את ה"א הידיעה מוסיפים על מנת להבדיל וליידע רב אחד מתוך כל הרבנים. אבל כשמדברים על רש"י, אין זקוקים ליידוע באמצעות תוספת הה"א, שכן הוא הוא רבן של ישראל האולטמטיבי. ומשלא למה הדבר דומה? לבן שיאמר "האבא אומר" כשהוא מתכוון לאביו שלו עצמו...

Footnotes

  1. רק הגברים הבוגרים מנו 600,000 נפש... ↩

  2. כלומר, בנו של רבינו יצחק. ↩

  3. ואולי על פי זה ניתן לתת הסבר לתופעה מדהימה:מפני מה כאשר מביאים דברים של גדולי ישראל בכל משך הדורות נוהגים לומר "'''ה'''רמב"ם אומר", "'''ה'''רשב"א אומר" "'''ה'''רמב"ן אומר", וכן הלאה. אבל, כשמביאים את דברי רש"י, אף אחד לא אומר "הרש"י אומר". כולם אומרים "'''רש"י''' אומר", ככה, בלי ה"א הידיעה? ↩

← חזרה לחיפוש