רבי חיים-יוסף-דוד אזולאי, הלוא הוא החיד"א, התייצב לפני רבו, ה'אור-החיים' הקדוש, בלב נרגש. לאחר שנים שבהן שמע תורה מפיו ויצק מים על ידיו, גמלה בלבו החלטה לעלות לארץ-ישראל ולהתמסר שם לתורה ולעבודת הבורא.
ה'אור-החיים' שמח על החלטתו זו של תלמידו האהוב, אך מפני שהיה קשור אליו מאוד, ביקשו כי ישהה במחיצתו עוד ימים אחדים ורק לאחר מכן ייצא לדרכו. התלמיד נענה לרבו ברצון. באותם ימים מועטים זכה לקבל מפי רבו סודות תורה ודברי חכמה, אשר כמותם לא זכה לשמוע מעולם.
לבסוף הגיע יום הפרידה. לפני שעזב החיד"א את בית רבו, פנה אליו ה'אור-החיים' בבקשה אישית מיוחדת. הוא הושיט לו פתק חתום ואמר: "בהגיעך לארץ-הקודש, לך-נא אל שריד בית-תפארתנו והכנס את הפתק הזה בין חרכי אבניו הקדושות". התלמיד הבטיח למלא את הבקשה, טמן את הפתק בכיסו ויצא לדרכו.
שבועות וחודשים עשה החיד"א בדרכו מלאת החתחתים. לבסוף הגיע אל משאת-נפשו, אל ארץ-הקודש. הוא עשה את צעדיו לכיוון ירושלים, ובהרגשת אושר והודיה לה', קבע בה את משכנו.
בדרכו לירושלים גמלה בלבו החלטה נחושה: כאן בארץ-ישראל לא ייהנה ממתנת בשר-ודם, אלא יעבוד בעצמו לפרנסתו. הוא הלך לשוק ורכש בדמיו המועטים והאחרונים סוס ועגלה.
הסוס כבר היה זקן, והעגלה אף היא לא הייתה חדשה, אך הם איפשרו לו להתפרנס בדוחק. הוא החל לעבוד כמעביר סחורות ממקום למקום, ובמשך הזמן יצר לו חוג לקוחות קבוע.
מדי יום, כשהיה עושה די כסף למחייתו, היה החיד"א נכנס לבית-המדרש הספרדי בירושלים ומבלה את יתרת זמנו בלימוד התורה. איש מבאי בית-המדרש לא שם לב יותר מדי ליהודי הצעיר שהצטנף לו בפינתו ועיין בספר זה או אחר. גם החיד"א, מצידו, עשה כל מאמץ כדי שלא לבלוט בתוך הקהל. כל מי שהתעניין בו ובמוצאו, נענה מפיו בחצאי תשובות בלתי-ברורות.
כך ניהל החיד"א את חייו בשקט ובצנעה לאורך זמן. יום אחד פקדה אותו צרה בלתי-צפויה. בעיצומה של הובלת משא כבד, כרע לפתע סוסו הזקן ומת. צער רב מילא את לבו של החיד"א על מטה-לחמו שנשבר. כסף לקניית סוס חדש - לא היה בידו. מה יעשה עתה, הרהר בצער, היצטרך חלילה לבריות?!
יותר משדאג לעתידו הכלכלי, ציער אותו עצם הדבר שקרה לו. הוא חשש כי נכשל בחטא כלשהו וכי בגללו נענש מן השמים. במשך ימים מספר הסתגר החיד"א בביתו, הסתגף ועסק בתורה ובתפילה, כדי לכפר על העוון הבלתי-ידוע שגרם לצרה שניחתה עליו.
יום אחד פשפש באקראי באחד מכיסי בגדיו הישנים, וידו חשה לפתע בנייר מקופל. כשהוציא את הנייר ממעמקי הכיס, עבר זעזוע בכל גופו. היה זה הפתק אשר רבו ה'אור-החיים' מסר לידיו כדי שיטמינו בין אבני הכותל!
הוא לא היה יכול לסלוח לעצמו על זלזולו בבקשת רבו. בעצם, הוא גם לא הבין כיצד נשתכח הדבר מלבו. עתה היה בטוח, ששיכחה זו ששכח לציית לדברי רבו, היא-היא החטא שבעטיו נענש.
חיש-מהר הזדרז החיד"א לגשת אל הכותל המערבי ושם תחב את הפתקה עמוק-עמוק בין האבנים הגדולות. לאחר מעשהו זה חש הקלה מסויימת, ובתחושה זו פנה לשוב לבית-המדרש.
עם הופעתו על מפתן בית-המדרש, הופנו לעברו עיני כל הציבור. כמה מן היושבים במקום ניגשו אליו ולחצו את ידו לשלום. הם אף שאלוהו לשמו ולמעשיו בעיר. החיד"א המופתע לא ידע את נפשו: הלוא זמן ממושך הוא פוקד את בית-המדרש הזה ומעולם לא שם אליו איש לב, והנה היום הכול מתעניינים בו?!
כששאל את האנשים מה יום מיומיים, הודו הללו כי אכן פניו מוכרות להם, אך עתה הם רואים בו אדם אחר לגמרי. זיו מיוחד שורה על פניו, והם בטוחים שאין הוא אדם מן השוק אלא איש שמשכמו ומעלה.
בבית-המדרש ישב אותה שעה גם ה'חכם-באשי', הלוא הוא רבה הראשי של העדה הספרדית. אף הוא היה בין הניגשים לקבל את פניו של החיד"א, מכיוון שגם הוא התרשם ממראה פניו. כשנתפזרו האנשים איש-איש למקומו, פנה ה'חכם-באשי' אל החיד"א וביקשו לספר לו במה זכה כי פניו יאירו באור כה מיוחד.
החיד"א, שהיה מופתע מכל העניין, לא ידע מה להשיב, אך סיפר בכנות את מעשה הפתקה והשליחות שקיבל מאת ה'אור-החיים' הקדוש.
כשסיים את סיפורו, ביקשו ה'חכם-באשי' לגלות לו היכן הטמין את הפתק, והביע את רצונו לחזות בעיניו בכתב-יד-קודשו של ה'אור-החיים'. תחילה ניסה החיד"א להתחמק מבקשתו של ה'חכם-באשי', אך כשהפציר בו שוב ושוב, ניאות לו.
יחדיו צעדו החיד"א וה'חכם-באשי' לעבר הכותל המערבי. ה'חכם-באשי' הוציא את הפתקה ממקומה ופתחה. על הנייר הופיעו מלים יחידות: "מבקש אנוכי כי תבוא לעזרת תלמידי הקדוש בשעת מצוקתו"...
למחרת היום הוכתר החיד"א לרב ומורה-צדק בירושלים עיר-הקודש.