הסיפור התפרסם גם כן כאן בכמה שינויים.
"היה זה בקיץ של שנת תשי"א. אבי, הרב דוב-יהודה שוחט ז"ל, אשר כיהן כרבה של קהילה יהודית מכובדת בהולנד, החליט להגר לקנדה. הוא עשה זאת למען חינוך הילדים. הוא טען, שבקנדה ייקל עליו להעניק לבניו חינוך יהודי שורשי. כך מצאנו את עצמנו יום אחד בטורונטו שבקנדה" - מספר הרב דוד שוחט, כיום רבה של קהילת חב"ד בטורונטו.
"זמן קצר לאחר מכן זכה אבי במשרה רבנית בעיר. מטבע הדברים, נוצרו קשרים הדוקים בינו ובין הקהילות החרדיות הנוספות בעיר, בתוכן גם קהילת חב"ד. אמנם לא נמנינו עם חסידי חב"ד, אולם במשך הזמן התפתח קשר חם בין משפחתנו ובין החסידים. כך שמענו גם על הכתרתו של האדמו"ר החדש של חב"ד, הלוא הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א.
"בוקר אחד אירע בביתנו אסון מחריד. אמי הרתיחה דוד גדול של מים לצורכי הבית. לאחר שרתח, הסירה אותו מהאש והניחה אותו על הריצפה. אחותי הקטנה, תינוקת בת כשנה וחצי, זחלה לעבר הדוד, טיפסה עליו ונפלה אל תוך המים הרותחים.
"זעקותיה הנוראות הזעיקו אליה את בני-הבית, ואז נגלה לעיניהם מחזה איום: כל גופה של הפעוטה היה אדום כאש. בתוך זמן קצר החל עורה להתקלף מעל בשרה. חשנו מיד לבית-הרפואה הגדול שבעיר, כשמצבה של הילדה מחמיר והולך מרגע לרגע.
"לאחר בדיקה ראשונית הייתה אבחנתם של הרופאים קודרת ביותר. הם אמרו כי קלושים הסיכויים להציל את חייה, אולם למרות הכול יעשו ככל שביכולתם. התינוקת נחבשה מכף רגל ועד ראש והוכנסה לחדר מבודד, כדי שלא תלקה בזיהום.
"אבי, שכבר שמע על הרבי מליובאוויטש, החליט לפנות אליו בבקשת ברכה. למרבה הפתעתו, כשהתקשר למזכירות הרבי ומסר את שמו ואת פרטי האירוע, שמע את הרבי עצמו עולה על הקו ומדבר איתו. אבי הסביר לרבי את חומרת המצב וביקש שיעורר רחמי שמים על בתו.
"הרבי האזין בקשב רב, ומבלי להשיב דבר בנושא זה, החל להתעניין בשלומו של אבי וכיצד הוא מסתדר במקום-מגוריו החדש. אבי השיב בקיצור, שכן כל מעייניו היו נתונים באותה שעה לגורל הילדה. בסיום השיחה בירך הרבי את הילדה ברפואה שלמה, והשיחה נסתיימה.
"אבי חש מעט אכזבה. נדמה היה לו שהרבי לא התייחס למצבה של הילדה בתחושת הגורליות שהוא חש; כאילו המעיט בערך העניין. אבל הוא התחזק באמונה כי מלות הברכה של הרבי יתקיימו והילדה תחלים.
"למחרת הגיעה לביתנו הודעה ממזכירו של הרבי: הרבי הורה לערוך בשבת הקרובה ...קידוש של הודיה. הילדה עדיין הייתה במצב קריטי. על-פי דברי הרופאים ולפי כל היגיון, עדיין היינו רחוקים מאוד משלב ההודיה. אבל אבי האמין אמונה שלמה בדברי הרבי, והחליט למלא אחריהם בלא הרהור. ואכן, בשבת התקיים בביתנו קידוש חגיגי שבו נתן אבי שבח והלל לקב"ה על רפואת הילדה, כאילו כבר יצאה מכלל סכנה.
"חלפו הימים והילדה עודנה מאושפזת בחדר המבודד. מכיוון שממילא לא הורשה איש מאיתנו להיכנס לחדרה, לא היה טעם להישאר בבית-הרפואה. היינו אפוא בבית, ומדי פעם היינו מתקשרים בטלפון ומתעדכנים על מצבה של הילדה.
"יום אחד צלצל הטלפון בביתנו. הרופאים ביקשו מהוריי לבוא מיד לבית-הרפואה. כשהגיעו לשם, מבוהלים עד עמקי נשמתם, נאמר להם כי שעותיה של הילדה ספורות. רק אבי הורשה להיכנס אל חדרה, ואך בקושי הכיר בה את בתו. כל גופה היה כהה, פניה נפוחות, והיא נשמה בכבדות.
"מבלי לאבד את עשתונותיו התקשר אבי שוב אל הרבי. שוב היה הרבי על קו הטלפון, וכשסיפר אבי על המצב, השיב הרבי בתקיפות: 'הבלים! הילדה בריאה ותוסיף להיות בריאה!' הרבי הורה לאבי לגשת מיד אל הרופאים ולהקים קול זעקה על שטיפלו בילדה ברשלנות.
"אבי, שהופתע מחלקה הראשון של תשובת הרבי, לא ידע כיצד לעכל גם את חלקה השני. הרבי חש בהססנותו, וחזר על דבריו: 'גש מיד אל הרופאים ואמור להם כי הם-הם האשמים במצב שנוצר!'
"אבי מילא אחר הוראת הרבי. הוא חזר אל הרופאים והקים סערה. הללו, שככל הנראה נבהלו מצעקותיו, בדקו שוב את טיב הטיפול, ולתדהמתם אכן מצאו, כי ניתן לתינוקת עירוי בלתי-מתאים!
"חיש-מהר הוחלף העירוי, ואכן, לא ארכו הימים והילדה הבריאה. על גופה צמח עור חדש, ומאז ועד היום היא איננה סובלת, ברוך-השם, משום דבר.
"לאחר כשנתיים נסע אבי בפעם הראשונה אל הרבי שליט"א, ונתקבל אצלו ל'יחידות'. היה זה ביו"ד בשבט תשי"ג. אבי הודה שוב ושוב על הברכה שהביאה את הרפואה. הרבי הציע לאבי לנסוע אל ציון-קברו של הרבי הקודם ולהודות שם על החלמת בתו. 'לשם מגיעה התודה על רפואתה של בתך', אמר הרבי.
"חלפו שנים", מסיים הרב שוחט את סיפורו, "אחותי, אשר גדלה בינתיים, זכתה אף היא להגיע אל הרבי ולהיכנס ל'יחידות'. באותה הזדמנות, נתן לה הרבי מטבע זהב של חמישה רובלים, באומרו, כי המטבע הוא מקופתו של הרבי הקודם נשמתו-עדן".