ר' משה-אליקים, בנו של המגיד מקוזניץ, היה אדם שקט וצנוע מאוד, עד שנחשב לאדם פשוט למדי. אמנם הכול הכירו ביראת-השמים המופלגה שלו, אך באותה מידה היו בטוחים כי אין הוא תלמיד-חכם וגם לא ראו בו גדולה מיוחדת. גם העובדה שאביו נהג ללמוד עמו ביחידות נתקבלה בעיני הבריות כמאמץ שעושה האב לקדם בכל-זאת את בנו.
לכן, כשנסתלק המגיד מקוזניץ, נשאו הכול את עיניהם בטבעיות אל חתנו, רבי זליג שפירא. הוא נתברך בלמדנות מופלגת, בתכונות-נפש אציליות ובמידות טובות, והכול ראו בו מועמד מתאים למלא את מקומו של המגיד. כדי שלא לפגוע בכבודו של ר' משה, הוחלט למנותו לבעל-תפילה, בשל קולו הערב והלבבי.
אך בטרם נתקבל סופית מינויו של רבי זליג, שיגרו החסידים משלחת נבחרת של זקני החסידים ללובלין, אל 'החוזה' הנודע, כדי לקבל את ברכתו.
ממש לפני שעלו חברי המשלחת על העגלה, הופיע לפתע ר' משה וביקש אף הוא להצטרף לפמליה. הדבר הביך את חברי המשלחת, אולם לא יכלו לסרב לו, ואף הוא עלה לעגלה שיצאה ללובלין.
פגעי הדרך האריכו את הנסיעה יותר מן הצפוי. כאשר ירד הלילה, עדיין היו רחוקים מלובלין. המחשבה כי ייאלצו לעשות את הלילה במלון-דרכים כלשהו, לא שימחה את ליבם. שכן כל בני החבורה היו עניים מרודים וברור היה להם כי ממונם לא יספיק לתשלום בעד שהיית לילה במלון. אולם לא נותרה להם ברירה.
בהיסוס נקשו על דלת מלון, שנראה היה עממי למדי. זו נפתחה מיד ובפתח עמד בעל האכסניה - יהודי כפרי טיפוסי. הוא סקר אותם בעיניים בוחנות ואמר: "בשמחה אקבל אתכם, רק בתנאי שתשלמו לי את מחיר הלינה מראש". בנענוע ראש של בעל ניסיון הוסיף: "לא פעם נפלתי בפח של כל מיני ארחי-פרחי שאכלו ושתו והסתלקו כלעומת שבאו בלי לשלם"...
בני החבורה משמשו בכיסיהם, אולם כל הפרוטות שנמצאו ברשותם לא הגיעו לסכום שנקב בעל האכסניה. הוא כבר עמד לסגור בפניהם את הדלת, כשלפתע צץ רעיון במוחו של אחד מבני החבורה: "דע, כי נמצא איתנו רבי גדול ואנחנו חסידיו. עתיד אתה להצטער על שביזית צדיק גדול כזה!"...
בדברו החווה החסיד על ר' משה, שעמד בצד, כדרכו, מצטנע ומהורהר. אין לדעת מה גרם לאותו חסיד לומר זאת, הבושה על יחסו הפוגע של בעל האכסניה או שמא רגע של משובה. כך או כך, דבריו עשו את שלהם. בעל האכסניה חש רגשות כבוד ויראה לצדיקי ישראל, וכששמע שלפניו צדיק - החוויר. הוא הרכין את ראשו: "מדוע לא אמרתם זאת מראש? היכנסו ובואו. בכבוד גדול אקבל אתכם באכסנייתי!".
בני החבורה נכנסו והשיבו את נפשם במשקה חם שהוגש לפניהם. בעל האכסניה שירת אותם במסירות, ובשלב מסויים התקרב בצעדים מהוססים אל ר' משה. בקול נרגש פנה הכפרי אליו וקרא: "רבי, הושיעה!".
"מה קרה?" שאל ר' משה בדאגה.
"זה יומיים שאשתי יושבת על המשבר ומקשה ללדת", פרץ היהודי בבכי. "ייסורים קשים עוברים עליה והיא והעובר נתונים בסכנת-נפשות. רבי, חוסה!".
ר' משה שיקע את ראשו בין שתי ידיו ושקע בהרהורים. כעבור דקות אחדות, פנה אל הכפרי ואמר בלחש: "אשתך כבר נושעה". לא חלפה אלא דקה אחת, ומאחד החדרים באכסניה בקעו קולות המולה: "מזל-טוב, מזל-טוב!"...
החסידים, שצפו במתרחש, החליפו ביניהם מבטי תמיהה מלווים בחיוכים משועשעים.
אותו חסיד שהגה את רעיון ה'הכתרה' ושרוח המשובה כנראה טרם עזבה אותו, פנה עתה אל ר' משה: "הנה הוכחת את כוחך בעשיית מופת, שמא תזכנו גם בדבר-תורה?".
ר' משה, שכאילו לא הבחין בנימת הליצנות שבדברים, קיבל את ההזמנה בפשטות, ואמר: "דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אומר, 'כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע'. דרך העולם, שדבר גבוה, הרי ככל שהאדם הוא גבוה יותר, כן הוא מטיב לראותו. אולם אצל הקב"ה הדברים הפוכים - אף ש'רם ה'', בכל-זאת דווקא ה'שפל' בעיני עצמו, הוא זה ש'יראה', ואילו ה'גבוה', מי שחש עצמו לאיש גדול וחשוב, רק 'ממרחק יידע' - ראייתו בענייני קדושה היא מרוחקת וקלושה"...
הייתה זו הפעם השנייה באותו ערב שבני החבורה החליפו ביניהם מבטים. הפעם הייתה לא רק מבוכה אלא גם הפתעה ותדהמה. בהמשך הדרך ללובלין השתנה יחסם של החסידים אל ר' משה והם נהגו בו כבוד ודרך-ארץ.
כשנכנסה הפמליה לחדרו של 'החוזה', הוא פנה בחמימות ללחוץ את ידו של ר' משה. "שלום עליכם, רבי משה!", קרא בקול. ואחר אמר, כאילו דיבר אל עצמו: "כתוב 'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה'. הנה, אך נסתלק ארון האלוקים, המגיד מקוזניץ, וכבר 'ויאמר משה' - תורתו הראשונה שהוציא מפיו מחוללת רעש במרום"...
רק אז היפנה את ראשו אל הפמליה. הוא קידמם בברכת שלום, אך קודם שהספיקו לפצות את פיהם אמר: "סעו לשלום, כי כבר זכיתם במנהיג דגול, הלוא הוא רבי משה העומד כאן לפנינו"...