הוא היה נער ככל הנערים היהודים בני-גילו, שגדלו והתחנכו בעיירה הקטנה סטארובין. לאחר שסיים את לימודיו ב'חדר' המקומי, עבר עם חבריו ללמוד ב'קלויז' (בית-המדרש החסידי) ששימש בימים ההם מעין ישיבה לצעירים. בביתו שרתה רוח חסידית חמה של תורה ויראת-שמים, ואותה ינק משחר ילדותו.
אותו אחר-צהריים סתווי, שבו יצא מן ה'קלויז' בדרכו לביתו, היה יום שגרתי למדי. הרוח הקלה העיפה לאחור את פאותיו המסולסלות, היורדות עד כתפיו. בראשו התרוצצו מחשבות על מאורעות היום החולף ועל סוגיית הגמרא שבה פילפל עם חבריו. לפתע נתקלו עיניו במודעה לא-גדולה, שהוצמדה אל גזע עץ עבה. מתוך סקרנות סטה מעט ממסלולו כדי לקרוא את אותיותיה הקטנות של המודעה. הוא לא העלה אז בדעתו כי רגע זה עתיד לשנות את כל מהלך חייו.
המודעה הודיעה על גרעין של 'בני-תורה' המתארגן לעלייה מרוכזת לארץ-ישראל, כדי להשתתף בהקמת 'הבית הלאומי' המתחדש. 'צעירים רציניים', כלשון המודעה, הופנו לבניין מסויים בעיירה, ששכן בקרבת-מקום.
בימים הבאים היו כל מחשבותיו נתונות לתוכנה של אותה מודעה קטנה. לאחר כמה ימים החליט לבדוק את העניין מקרוב יותר, ויום אחד, בדרכו לביתו, מצא את עצמו מתייצב באותה כתובת. הוא נרשם ונתבקש לשמור בינתיים את הדבר בסוד.
ערב אחד אזר עוז, ובתום ארוחת-הערב סיפר להוריו על הגרעין המתארגן. הוריו, שלא שיערו עד כמה הדבר מעסיק את בנם, ניסו להסיטו מן הנושא בטענות שטחיות למדי: "אינני יודע על איזה 'גרעין' אתה סח", אמר לו אביו בנימת ביטול. "אני, כשהייתי ילד, לקחני אבי אל רבו הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין, ומאז נתונים כל געגועי ושאיפותי אליו. אני משתוקק לראותו בתפילתו מרעידת הלב, ואינני מחפש לעצמי הרפתקאות שאת סופן אין לדעת".
לא חלפו כמה חודשים והוא, עם צעירים נוספים מהעיירות הסמוכות, יצא למסע הפלגה שבסופו נחתו בחופי ארץ-ישראל.
חלפה תקופה קצרה ובן העיירה מסולסל הפאות היה לבן-קיבוץ מגודל בלורית. כלפי חוץ התערה לכאורה היטב בחברתו החדשה ובסגנון חייו החדש. אולם בתוך-תוכו לא ידע שלווה. הוא זכר את אזהרותיהם של הוריו. בלילות היה מתהפך על משכבו ולא-אחת הופיעה לנגד עיניו דמותו של אביו, המתחנן לפניו טרם צאתו לדרך: "בני, גם כשתהיה רחוק מן הבית אל תשכח את אבא".
יום אחד החליט לעזוב את הקיבוץ. הוא הגיע לבית של קרובי- באחת מערי הארץ, ושם החל אט-אט לשוב אל זהותו האמיתית.
ליל-שבת אחד, בעודו מהרהר נוגות בבית הוריו, נזכר כי בכל ליל-שבת היה אביו לומד בקביעות את פרשת-השבוע עם פירוש 'אור-החיים' הקדוש. כמה קרנו אז פני אביו! מתוך פרץ של התרגשות נטל חומש עם פירוש 'אור-החיים' והחל ללמוד. מאז היה זה נוהג קבוע אצלו בכל ליל-שבת.
לילה אחד חלם חלום ביעותים. הוא חש שהוא גווע ונפטר מן העולם. והנה הוא עומד לפני בית-דין של מעלה. משני צידי השולחן יושבים שני דיינים, הממתינים לכניסת אב-בית-הדין. לפתע מופיע אב-בית-הדין, יהודי קשיש, שזקן עבות לבן מעטר את פניו, ובעל עיניים מאירות. הדיון החל ושני הדיינים נטו לאשר את מותו. אולם אז נשמע קולו של אב-בית-הדין: "חושבני כי ראוי הוא לחיות עוד, שכן לומד הוא בקביעות בספרו של רבנו 'אור-החיים' הקדוש"...
כשהתעורר בבהלה מחלומו היה תשוש ומיוזע, כאילו עבר זה עתה מסע מפרך.
חלפו כמה שבועות ובאחד הימים נקלע לתל-אביב. ברחוב צדדי הבחין בשלושה אנשים בעלי חזות רבנית מרשימה. כשקרב אליהם הבחין כי שניים מהם משמשים מלווים לרב שהלך ביניהם. הוא התקרב עוד קמעה, ואז אחזו פיק-ברכיים. הזקן ההדור שבתווך לא היה אלא אב-בית-הדין מהחלום שגזר את דינו לחיים!
ברעדה המשיך לעקוב אחר החבורה, אשר צעדה עד בית-כנסת ברחוב ביאליק ונכנסה פנימה. "מיהו היהודי הדור-הצורה שנכנס זה עתה פנימה?", שאל את אחד מבאי בית-הכנסת. הנשאל נעץ בו מבט תוהה והשיב: "זהו הצדיק רבי ישראל מהוסיאטין, שעלה לאחרונה לארץ-ישראל"...
הוא לא ידע את נפשו. זהו הרבי מהוסיאטין שאליו היו קשורים אבותיו ושבמעלותיו נהג אביו להפליג! הוא נכנס פנימה ונבלע בין קהל החסידים. סערה התחוללה בנפשו כשעקב אחרי תפילתו הנלהבת של הרבי ונזכר בהתרגשות שהייתה אוחזת באביו כשהיה מתאר את תפילתו.
לאחר התפילה ביקש להיכנס אל הצדיק פנימה. כשנכנס, התפרצו כל רגשותיו בבכי חסר-מעצורים. כל אותה עת הביט בו הצדיק בעיניים מלטפות. כשנרגע, אמר לצדיק: "רבי! אינני צריך להציג עצמי לפניך, שכן אתה הוא זה שהצילתני ממוות!".
הרבי מהוסיאטין, שהכיר את אביו ואת סבו, שוחח עימו שיחה ממושכת שנסכה בליבו עידוד רב. מאז דבק בצדיק ונהג לפקוד מעת לעת את בית-מדרשו כאחד החסידים.
קשרים
- גירסא נוספת - סיפור: זיכוי למעלה