הימים ימי האימים של השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות. בביתו של ר' בנימין, יהודי תושב מוסקווה, מוטמן זה כחמש-עשרה שנים אוצר יקר-ערך - שלושה כרכים של ספר הזוהר, אשר שולי דפיהם מלאים כתב-יד קטן וצפוף.
כתב-היד הוא של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש), רבה של העיר דנייפרופטרובסק והסביבה. ענק-רוח זה נאסר על-ידי השלטונות והוגלה למזרח אסיה. סבל רב עבר עליו. אפילו נייר ודיו לכתוב את חידושיו לא היו לו. אבל את נביעת מעיינותיו לא היה אפשר לעצור. רעייתו, הרבנית חנה, ייצרה בעבורו דיו מעשבים והוא כתב את רעיונותיו על שולי דפיהם של כמה ספרי-יסוד שנמצאו עמו, בתוכם ספר הזוהר.
בשנת תש"ד (בכ"ף במנחם-אב) נסתלק רבי לוי-יצחק, בגלות אלמה-אטה. הרבנית חנה הצליחה לצאת מברית-המועצות ולהגיע לחוף-מבטחים בארה"ב. קודם צאתה מסרה את כתבי בעלה לידי אנשים נאמנים וביקשה לשמור על האוצר היקר מכל משמר.
מאז מוטמן האוצר בביתו של ר' בנימין, בציפייה להזדמנות שתאפשר להוציא את הספרים מגבולות המדינה ולהעבירם לידי הרבי.
זה היה בשלהי שנת תשי"ט. ר' משה שוב, אז עורך-דין צעיר, עמד לצאת לחודש שליחות ברוסיה. לשליחות זו היו שותפים שניים מחבריו. הם עשו זאת על-פי פנייתו של יהודי אמיד מקנדה, שחיפש מתנדבים צעירים למשימה חשאית - נסיעה לרוסיה והגנבת תשמישי-קדושה בעבור היהודים.
ימים אחדים לפני צאתו הופיע בביתו של ר' משה חסיד חב"ד הדור-פנים, ר' פינחס אלטהויז. הוא ידע על הנסיעה, אף שנשמרה בחשאיות רבה.
"שמע-נא, ידידי הצעיר", אמר לו. "במוסקווה מצויים כתבים יקרים של רבי לוי-יצחק שניאורסון. כבר שנים שאנו מנסים להוציאם מרוסיה, וללא הצלחה. אם תצליח במשימה, תגרום לבנו, הרבי מליובאוויטש, קורת-רוח רבה".
ר' משה הביע נכונות. "עליך לפגוש בבית-הכנסת של חסידי חב"ד במוסקווה יהודי ושמו ר' בנימין. הוא ייתן לך את הספרים ואתה תמסרם לשגרירות ישראלית במוסקווה".
ר' משה וחבריו הצליחו להבריח לרוסיה את הספרים ותשמישי-הקדושה שנטלו עמם. הם התמקמו במלון מקומי ותכננו את המשך צעדיהם. במהרה חשו את צילו הכבד של המעקב הצמוד שליווה כל צעד שלהם. הם החליטו להפגין ביטחון עצמי ולנהל את ענייניהם כאילו אין עוקבים אחריהם.
למחרת פנה ר' משה לבית-הכנסת החב"די, 'מרינה רושצ'ה'. "מי זה כאן ר' בנימין?", שאל כבדרך-אגב את אחד המתפללים. הלה נעץ בו מבט בוחן. כעבור רגע פלט: "הוא לא כאן היום, נסה מחר".
למחרת שב ר' משה לבית-הכנסת. בעודו תר בעיניו אחר המתפללים, התקרב אליו בזהירות יהודי מבוגר, עטור זקן שיבה. "איך בין בנימין" (אני בנימין), אמר ביידיש.
"באתי כדי להוציא מכאן את ספרי הזוהר של רבי לוי-יצחק", אמר ר' משה לזקן. האיש לא שאל שאלות מיותרות - לא "מי אתה" ולא "מי שלח אותך". הוא רק הביט רגע ארוך אל תוך עיניו של ר' משה והנהן קלות בראשו.
אחר-כך דיבר קצר ומהר. "מחר, בשעה עשר בבוקר, ניפגש בשירותים הציבוריים שבמקום פלוני, לא הרחק מבניין שגרירות ישראל. אני אכנס ראשון. כשאצא, תיכנס לתא שבו שהיתי. בצאתך תיקח איתך את התיק שאשאיר שם ובו הספרים".
ר' משה עמד רגע המום ומופתע. הזקן, כמו קרא את מחשבותיו, הסביר: "אין דרך אחרת לעשות זאת מבלי שהק-ג-ב יבחין במעשינו ויחרים את הספרים. ואשר לקדושת הספרים, אל דאגה, אעטוף אותם בשני כיסויים, כנדרש על-פי ההלכה".
ר' בנימין סיים את דבריו והסתלק.
למחרת, בשעה היעודה, הגיע ר' משה למקום המוסכם. הוא ראה את הזקן נכנס פנימה וכעבור רגעים אחדים יוצא והולך. ר' משה נכנס מיד אחריו, נטל את התיק ויצא. משם פנה לעבר בניין השגרירות.
עד מהרה הבחין ב'צל' העוקב אחריו. הוא הגביר את קצב הליכתו, כשליבו מפרפר מחשש להיכשל דווקא בשלב המכריע. אולם במהרה נבלע בתוך בניין השגרירות כשהתיק בידו. בפנים פגש את השגריר אז, מר הראל, שעל-פי התרשמותו של ר' משה, היה גם הוא בסוד העניין.
השגריר נטל את שלושת הספרים והבטיח להעבירם, באמצעות הדואר הדיפלומטי, למשרד-החוץ בירושלים. לא חלף זמן רב והספרים השלימו את מסעם והגיעו לידי בנו של המחבר, הרבי מליובאוויטש.
כעבור שנים אחדות נוספו שני כרכים עבי-כרס לסדרת 'לקוטי לוי-יצחק', ובהם ההערות שכתב רבי לוי-יצחק בשולי ספרי הזוהר שהוברחו מרוסיה. הרבי כתב בהקדמתו: "תודה לה' שזכיתי זכות רבה ונפלאה והגיעו לידי כמה מכתבי אדוני אבי מורי ורבי... ובהם אשר רשם הערות קצרות על גיליון הספר".
לר' משה שוב, כיום עורך-דין תל-אביבי ידוע ונכבד, חלק ב"זכות רבה ונפלאה" זו.