פרשת בהעלותך פותחת עם הדלקת מנורת המשכן: "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". הקב"ה מורה לאהרן על אופן הדלקת המנורה.
הסיבה לכך שציווי זה מופיע בתחילת פרשת בהעלותך, מיד לאחר פרשת נשא - מצטט רש"י את דברי המדרש המבאר: חלקה האחרון של הפרשה הקודמת, פרשת נשא, מתאר באריכות ובפירוט את הקרבנות הרבים שנשיאי שנים-עשר השבטים הביאו כל אחד ביומו לחנוכת המשכן והמזבח. בהוראתו של הקב"ה, כל נשיאי השבטים הביאו בכל יום קרבנות אחרים לרגל חנוכת המשכן. כולם - מלבד שבט לוי. שבט לוי, שבטו של אהרן הכהן, לא היה ביניהם.
כשאהרן הכהן ראה זאת: "חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
כיון שחלשה דעתו של אהרן מכך שלא הוא ולא שבטו, לא נטלו חלק בחנוכת המזבח, אמר לו הקב"ה: "חייך", שמשמעותו היא לשון שבועה, הקב"ה כביכול נשבע לו, ואמר לו "שלך – גדלה משלהם", החלק שלך, נעלה יותר מחלקם, כי אתה מדליק את נרות המנורה.
לכן מיד אחרי סיום פרשת נשא, אחרי תיאור חנוכת המזבח על ידי נשיאי השבטים, פותחת התורה את פרשת בהעלותך עם הדלקת המנורה על ידי אהרן הכהן.
•
סיפור זה מעורר כמה שאלות:
ראשית, מדוע הקב"ה המתין עם ההודעה לאהרן הכהן ש"שלך גדולה משלהם" עד לאחרי ש"חלשה אז דעתו" של אהרן, והלא אם אנו מצווים שלא לצער בעלי חיים, ולדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג יז) זהו איסור מן התורה, הרי בוודאי שיש למנוע צער מאדם, ובפרט מיהודי, ובפרט מן הכהן הגדול.
הקב"ה הרי יכול היה לומר זאת לאהרן לפני שחלשה דעתו, ולמנוע ממנו כאב לב וחלישות הדעת.
שנית, מדוע חלשה דעתו של אהרן, וכי הוא לא יודע על גודל תפקידו, שרק בכוחו, על ידי כניסתו הוא לקודש הקדשים אחת בשנה, הוא מביא לכפרה לכל בני ישראל, ורק הוא זה שמקריב את הקרבנות – כולל גם את כל הקרבנות של שנים עשר הנשיאים בימי חנוכת המזבח. מדוע חלשה דעתו?
אילו אהרן היה עובד את הקב"ה על מנת לקבל פרס, אילו הוא היה עובד מתוך רצון להראות את גדולתו ומעלותיו, אילו הוא היה עובד רק כדי לזכות לעולם הבא וכדומה - אולי היה מקום לחלישות דעתו, כי יחסר לו בשכרו, הוא לא יוכל להתפאר בכך במעשיו.
אבל אהרן היה מסור כולו להקב"ה, כל מעשיו היו רק כדי לגרום נחת לבורא העולם, והוא עושה את עבודתו, אז מדוע "חלשה דעתו". וכי בגלל "שהוא" לא היה בחנוכה – לכן צריך הדבר לגרום לו "חלשה דעתו"? לכאורה דבר זה מוכיח חלילה שהוא היה בעל גאווה, שהוא מוטרד מכך שיש כאן דבר נעלה, והוא לא חלק ממאורע מיוחד זה...
•
כאשר חונכים משהו חדש – משקיעים בו ועושים זאת באופן רחב ונעלה יותר, הרבה יותר מאשר בימי השגרה. כאשר חונכים בית – מעניקים מתנות לבעלי הבית, כאשר מתחילים לחנך ילד ללמוד – מעניקים לו מתנות שונות. גם בחנוכת המשכן, לרגל חנוכתו הקריבו קרבנות רבים מאוד, ואפילו דברים ייחודיים חד-פעמיים - הקטירו קטורת על גבי המזבח החציון, דבר שאינו רגיל כלל במקדש.
כאשר אהרן ראה שחונכים את המשכן, ולשם כך זקוקים לאור אלוקי נעלה יותר מאשר בשגרת המשכן הרגילה, והוא ידע את מעלתו ככהן גדול, "ויבדל .. להקדישו קדש קדשים" - הוא היה סבור שלשם כך נדרש שגם הכהן הגדול ישתתף בזה, כדי שהאור האלוקי יהיה נעלה יותר.
אך כשהוא ראה ש"לא הוא ולא שבטו" נוטלים חלק בחנוכת המזבח - הוא היה בטוח שהדבר נובע מצד חיסרון שיש בו, בגלל הקלקול שלו, ובלשון המדרש רבה: "אוי לי, שמא בשבילי אין הקדוש ברוך הוא מקבל שבטו של לוי", ולכן – "חלשה דעתו".
אהרן היה בטוח שעם ישראל ראוי שחנוכת המזבח תהיה באופן הנעלה ביותר, וזה גם רצונו של הקב"ה, ומצד זה – הכהן הגדול צריך להיות חלק מחנוכת המזבח. והעובדה שכל עם ישראל מפסיד את המעלה הזו – היא בגללו, כי יש בו חסרון.
יתרה מזו, בגלל ששבט לוי הוא "שבטו", שבטו של אהרן, אזי למרות שבשל מעלתם הרוחנית הם גם יכלו לתרום לתוספת אור אלוקי בחנוכת המזבח – אולם בגלל חסרונו של אהרן, אזי "לא הוא ולא שבטו" השתתפו בחנוכת המזבח. החיסרון שלו גורם לכך שתחסר גם מעלת "שבטו", ומשום כך "חלשה דעתו".
•
מחשבות אלו, הרגשה זו של אהרן הכהן, הביטול העצמי שהיה לאהרן כתוצאה מכך – זה תוכנה של עבודת התשובה. אהרן גילה בעצמו עומק חדש של קשר עם הקב"ה, עומק פנימי יותר. הוא התעלה למקום עליו נאמר "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו".
דווקא בגלל ה"חלשה דעתו", דווקא כתוצאה מעבודת התשובה שלו – הוא הגיע לרמה רוחנית גבוהה של "שלך גדולה משלהם". בגלל שההרגשה שלו לא היתה רק מחשבה שטחית של "למה אני לא חלק מזה", אלא היא נגעה בעומק נפשו, היא גרמה לכך ש"חלשה דעתו" – לכן היא הביאה לכך שהדלקת הנרות שלו תהיה "שלך גדולה משלהם", היא רוממה אותו למעלת בעל התשובה על מעלת הצדיק.
משום כך אומר לו הקב"ה בלשון שבועה: "חייך". למרות שיש כמה לשונות וביטויים של שבועה, הקב"ה בחר להשתמש דווקא בביטוי זה של "חייך" –
לכאורה לשם מה הקב"ה בכלל צריך להשתמש בלשון שבועה, וכי אם הקב"ה היה אומר לו רק "שלך גדולה משלהם" – הדבר לא היה כך, וכי אהרן לא היה מאמין לו? ומדוע דווקא בלשון "חייך"?
כי המענה "שלך גדולה משלהם" – אין בו די. רק כדי להרגיע את אהרן ולומר לו שמעלתו גדולה משלהם, אין צורך להמתין עד אשר "חלשה דעתו", הקב"ה יכול היה לומר לו זאת לפני כן –
הקב"ה מקדים ואומר לו "חייך", כדי להבהיר לו שדווקא כתוצאה מכך ש"חלשה דעתו", דווקא על ידי הביטול שהיה בו, דווקא על ידי שהוא הפך למהות חדשה של בעל תשובה – הוא התעלה ונכנסו בו חיים חדשים, נעשה אצלו תוספת חיות שלא היתה בו קודם לכן: "חייך".
"חייך – שלך גדולה משלהם". דווקא בגלל שחלשה דעתו, הוא זכה לחיים רוחניים נעלים יותר, למעלת בעל תשובה, "חייך", ובגלל זה "שלך, גדולה משלהם", הוא נעלה מעל הנשיאים, הצדיקים.
•
למרות שמשמעות המילה "בהעלותך" היא "עליה", לקחת דבר קיים ולהעלות אותו – אבל פירוש המילה הוא להדליק. תפקידו של אהרן הכהן הוא לא רק להעלות ולרומם אש קיימת, אלא עליו להדליק את המנורה, נרות שאינם דולקים, ולהדליק אותם כך שהם יהיו "בהעלותך" שיתעלו עוד ועוד.
כל יהודי הוא נר, "נר ה' נשמת אדם". יכול אדם לחשוב לעצמו, כאשר יש יהודי שאש הנשמה כבר בוערת בו, אזי אגש אליו וארומם אותו עוד, "בהעלותך". אבל מי שצריך עדיין להדליק אותו, להתחיל את הפעולה איתו – את זאת יכול לעשות גם שמש בית הכנסת, אנשים אחרים, לא אני –
פרשת בהעלותך מורה לנו שגם עצם ההדלקה, לא רק ההעלאה של הנר – נעשתה על ידי אהרן הכהן עצמו, כך שזה תפקיד שמוטל על כל אחד, ואין מי שתפקיד זה לא לכבודו, או לא מתאים לו.
והעשיה-הדלקה הזו צריכה לחדור את כולך, עליך לעסוק בזה כך שזה יהיה נוגע לחיים שלך, "חייך".