פתיחה: עצמאות חינוכית
איש עשיר סבל מילד בעייתי. הבן המפונק היה טיפוס פרוע, לא מרוכז ובגיל עשר בקושי ידע לקרוא. האבא המודאג החליט לקחת עבורו מלמד פרטי שילמדו באופן אישי. פעם נכנס העשיר לחדר הלימוד ולתדהמתו ראה אותם לומדים את נוסח הקדיש. המורה מתרגל את הילד לקרוא: "יתגדל ויתקדש". העשיר נבהל מהבחירה המוזרה ותמה בקול: 'אני איש צעיר ולמה הילד משנן את הקדיש'?
-'עד שהילד שלך ילמד לקרוא, אדוני, הוא כבר יצטרך לומר קדיש'...
אחת התהיות הגדולות בחיים היא: איך מחנכים נכון? איך יודעים לחנך את הילדים באופן כזה שימשיכו לצעוד באותה הדרך בה אנו צועדים?
בדורנו, זאת לא רק שאלה של נחת, אלא שאלה פשוטה של בריאות נפשית: לכל מעשה שעושים הורים כיום, נלווה החשש שמא הם מפעילים לחץ מיותר על הילדים או מותירים בהם משקע נפשי שירדוף אותם כל החיים. והשאלה היא, איך משכילים לחנך ילדים באופן יוצר ובונה?
וכאן באה פרשת השבוע – על פי הפרשנות של הרבי – ומציבה יעד כביר שאין גדול ממנו. התורה לא עושה כל הנחות בנושאי חינוך ודורשת מאיתנו להשיג את הרף העליון ביותר.
הפרשה נקראת בשם: "בהעלותך", על שם הציווי שניתן לאהרן הכהן: "בהעלותך את הנרות". כמובן, זהו ניסוח מעט מוזר, שהרי נרות מדליקים ולא מעלים? רש"י מביא פירוש מעניין:
רש"י במדבר ח,ב: בהעלותך – שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה.מצוות ההדלקה אינה להדליק את הנר ולברוח, אלא לוודא שהאש נתפסה היטב בפתילה והיא מסוגלת לבעור מאליה. הרבי מסיק מכך לגבי מצוות חינוך, כי הורים אינם רשאים לחשוב רק על היום, כאשר הילד נתון תחת השגחתם, אלא עליהם להעניק חינוך כזה שיעמוד במבחן הזמן ויגרום לילד לחוש הזדהות גמורה עם היהדות שלו, עד שיגדל להיות יהודי יציב ללא הליווי הצמוד של הוריו.
התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשמו ג/419: חינוך אמיתי הוא באופן שאין המחונך זקוק לעידוד של המחנך, לשאול אצלו על כל צעד, מכיוון שמסוגל להלך בכוח עצמו בבחינת שלהבת עולה מאליה1.והשאלה המתבקשת היא, איך מגדלים ילדים כאלו? האם הדבר נמצא בכלל בידינו?
למען האמת, הרעיון הזה של הרבי, הוא רק פיתוח של הפסוק המפורסם ביותר בנושא החינוך:
משלי כב,ו: חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה.עוד לפני 3000 שנה, שלמה המלך תר אחרי הדרך לחנך את הילדים בצורה כזו ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה". והשאלה היא, מה הפתרון שמציע החכם מכל האדם? מהו "חנוך לנער על פי דרכו"?
לחביבותא דמילתא יצוין, כי פעם פירש הרבי בדרך זו, מאורע מצער שאירע למחנך חשוב: ר' אלכסנדר בן נון היה מחנך וותיק ומפקח רשת בתי הספר של חב"ד בארץ. פעם הוא לקה בצרידות קשה, שמנעה ממנו לעשות את עבודתו ולעמוד מול תלמידיו. הוא כתב לרבי מכתב כאוב בו הקשה 'למה עשה לו ה' ככה'? כיצד לקח ממנו הקב"ה את היכולת לעמוד מול תלמידיו?
הרבי השיב כי הצער שלו מובן, אולם אם הוא דווקא רוצה להבין מה קרה, המטרה בכך היא, לקיים את תכלית החינוך שהיא להעמיד את התלמידים כיראי שמים נלהבים בעצמם. ולכן עליו לנצל את התקופה הזו, כדי לעורר את התלמידים להתקדם בכוח עצמם שלא ע"י הדחיפה המילולית שלו.
אגרות קודש הרבי חי"ח/קפט: במה שבא בטענה למה זה כו' – הנה אף שמובן הצער והקישויים... באם רוצים למצוא דווקא פירוש בעניין, יש לומר שזהו הוראה באצבע על תכלית החינוך ... שיהיה המחונך בבחינת חי נושא את עצמו ... ובהנוגע אליו, שישתדל שהמחונכים שלו יתפללו בהתלהבות וידברו בענייני יהדות בהתלהבות ... והוא יהיה רק בבחינת עומד על גביהם, משגיח ומנהל כללי.וכל שנותר לנו הוא לחפש את הסוד: איך מחנכים נכון?
בפתח הדברים ראוי להדגיש שזאת לא שאלה פשוטה בכלל. אדם גדול וחשוב מאיתנו לא זכה לנחת כזה. התורה מעידה על הילד הראשון בהיסטוריה שגדל בבית עברי, כי הוא אמנם היה ילד טוב בחיי אביו - אבל פרש מיראת שמים מיד לאחר פטירת אביו. כך שהשלהבת לא עלתה מאליה!.
סוף פרשת חיי שרה: ואלה שני חיי ישמעאל ... על פני כל אחיו נפל. רש"י: כאן [אחרי מותו של אברהם] הוא אומר לשון נפילה ולעיל [בחיי אברהם] אמר: על פני כל אחיו ישכון? אלא עד שלא מת אברהם ישכון ומשמת אברהם – נפל.
פרק א: אור כביטוי לרוחניות
מה בכלל הקשר בין הדלקת נרות לבין חינוך? איך הפסוק "בהעלותך את הנרות" הפך להיות מקור בנושא חינוך האדם לחיי קדושה?
הבה נקדיש את החלק הראשון של השיעור להבנת המשמעות של הדלקת נרות. זאת עובדה ברורה שהיהדות אוהבת נרות. בכל פעם שיהודים רוצים להעניק כבוד למקום או אירוע, מדליקים נרות. בית הכנסת מואר באמצעות נרות חשמל. שולחן השבת והחג מעוטר בנרות. חתן וכלה מלווים אל החופה עם נרות, ולהבדיל, נשמת קרוב משפחה שהלך לעולמו מונצחת באמצעות נר נשמה.
ברור שהדלקת הנרות אינה קשורה רק עם הספקת תאורה. כיום, יש מספיק חשמל בבית הכנסת ותאורה ראויה בשולחן השבת. כך שהדלקת הנרות רומזת בוודאי למשמעות עמוקה יותר.
חשיבות הנרות ביהדות, מגיעה לנקודת שיא בפרשת השבוע. רש"י כותב כי הדלקת הנרות בבית המקדש הייתה במובן מסוים המאורע הכי חשוב במקום.
הפרשה פותחת עם הציווי לאהרן הכהן, להדליק את המנורה בבית המקדש. רש"י מעלה את השאלה, מדוע התורה מצווה כאן על הדלקת הנרות? הרי המקום של הציווי הזה הוא בפרשת תצווה? בדיוק כמו שהתורה לא חוזרת כאן על מצוות הקטרת הקטורת או סידור לחם הפנים?
רש"י משיב כי הייתה בכך נחמה ועידוד לאהרן הכהן. לאחר הפרשה הקודמת, שבה הביאו נשיאי השבטים קרבנות לחנוכת המזבח, נפלה רוחו של אהרן הכהן מכך, שהוא לא חשב על הרעיון הזה ולא זכה להיות זה שיחנוך את הבית. [כמובן, זאת לא הייתה קנאה בנשיאים, אלא להיפך, צער על עצמו, מדוע הוא לא זכה להיות חלק מהענקת הכבוד למשכן]. לכן מביאה התורה את ציווי הדלקת המנורה, כדי לעודד אותו ולומר לו: "שלך גדולה משלהם"!2.
רש"י ח,ב: למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.וכאן נשים לב: מכל עבודות המקדש, ה' בחר לנחם אותו בהדלקת המנורה. לא בכך שהוא היחיד שזוכה להיכנס ביום הקדוש בשנה אל המקום המקודש בעולם ולהקטיר את הקטורת. גם לא בכך שהוא זוכה להקטיר קטורת מדי יום ולהקריב קרבנות מדי שעה, רק בכך שזוכה להדליק המנורה.
כך מקשה הרמב"ן: לא נתברר לי, למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטורת בוקר וערב ... ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בו והוא נכנס לפני ולפנים?הרבי מבאר כאן רעיון נפלא, אשר פותח פתח להבין את המשמעות של הדלקת הנרות בכלל: מנורת המשכן עמדה ברמה אחרת לחלוטין מכל כלי הבית. היא הייתה הנציגות של ה' במקדש. בעוד שכל כלי המשכן - מהשולחן עד ארון הברית - נעשו בידי בני אדם, מנורת המקדש הייתה החפץ הקדוש שנוצר בידי האלוקים. כמו שהביא רש"י לעיל, כי משה התקשה בעשיית המנורה וה' אמר לו שיזרוק את כיכר הזהב לתוך האש והיא תיעשה מאליה3.
וכשם שהמנורה הייתה הנציגות האלוקית בעולם, כך אור הנרות הוא סמל תמידי לאלוקות שנמצאת למטה. נשים לב: בכל פעם שהארת השכינה יורדת למטה זה קורה באמצעות אש. למשל, בסיפור אליהו בהר הכרמל, המתאר במתח רב איך כולם ממתינים לאש היורדת מהשמים ובסוף היא יורדת על המזבח של אליהו. גם בספרי קבלה, בכל פעם שרוצים לתאר מושג רוחני, נוקטים בביטוי "אור".
הסיבה לכך היא, שהאש היא החלק הרוחני ביותר בעולמנו. זאת גשמיות שנותרה יחסית רוחנית. ביטויים רבים לכך4:
א. אור הנר עולה תמיד כלפי מעלה, כמבואר בתניא פי"ט.
ב. אור הנר הוא חסר צורה וגם אם נדליק אש בתוך כלי, היא תמשיך לפזז ולרקד בעוז ולא תתכנס בתוך צורת הכלי. וזאת בניגוד למים, למשל, שמסתדרים בתוך צורת הכלי.
ג. אור הנר עושה דבר מיוחד במינו בכך שהוא מסוגל להתאחד בשלמות עם להבה נוספת ושתי להבות הופכות להיות להבה אחת ממש.
ד. אור הנר הוא בלתי מוגבל ולכן אינו מתמעט מכך שלוקחים ממנו אש לנר אחר. וזאת בניגוד לכל הנבראים בעולם שהם גבוליים ואם לוקחים מהם משהו, הם חסרים את אותו הדבר.
ליקוטי שיחות לח/35: המנורה מיוחדת מכל כלי המשכן בכך שהקב"ה הראה למשה את מראה המנורה [כפרש"י בפרשת תרומה כה,לא: 'מקשה תיעשה המנורה – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו ה': השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה'].
לקו"ש יז/239 ואילך: כאשר רוצים לבטא עניין רוחני, נוהגים לכנות אותו בשם 'אור'. וזאת משום שמכל הדברים בעולם, האור הוא הנברא הכי רוחני. בכך מובנים דברי חז"ל לגבי נרות המקדש, שהיו עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל [משום הנר המערבי שהיה דולק 24 שעות]. ולכאורה במה גדול הנס הזה מכל העשרה ניסים שנעשו בבית המקדש? אלא שהאור הוא כלי במיוחד לאור השכינה, וכאשר אור השכינה נתפס בתוך אור גשמי, יש לכך תוקף מיוחד להפגין את אור השכינה השורה בעולם.לפי זה, מובן היטב מדוע מדליקים נרות בבית הכנסת או על שולחן השבת. משום שהאור מבטא את הנוכחות הרוחנית במקום. הדלקת הנרות מסמלת את השראת הקדושה בבית. כך בדיוק מספרת הגמרא על רב הונא, שעבר ליד ביתו של רבי אבין וראה שהם מכבדים את השבת בנרות גדולים. הוא הפטיר בהערכה כי האנשים האלה יזכו בוודאי לראות נחת מילדיהם וייצאו מהם שני נרות גדולים [על שם המסירות של שני ההורים, תוס' שם]. ואכן צמחו מהם שני אמוראים בשם רב אידי ורב חייא.
שבת כג,ב: אמר רב הונא: הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה ... רב הונא חלף על הפתח של רבי אבין הנגר וראה שהיה רגיל בנרות גדולים. אמר: שני אנשים גדולים ייצאו מכאן [כנגד המסירות של שני ההורים]. יצאו מהם רב אידי ורב חייא.מדוע הנרות קשורים דווקא לילדים תלמידי חכמים?
מסביר רש"י: דכתיב כי נר מצווה ותורה אור.[להעיר שבכך מובן דבר נוסף המוכר היטב מחיי היום-יום: אור הנרות התברך בסגולה מיוחדת לעורר את הנפש. כך נוהגים בני אדם כשרוצים לחוות חוויה נפשית, להדליק נרות. הדבר מובן בכך, שהאור הוא החלק הרוחני ביותר בעולם ולכן הוא מדבר במיוחד אל הנפש].
כאן מתאים לספר את המעשה שסיפר הרבי, על אותה ילדה שהחלה להדליק נרות שבת, ובעקבותיה, התקרבה האימא וכל המשפחה ליהדות.
לאחר כל ההקדמה, אנו מבינים את הקשר בין נרות דולקים לחינוך יהודי5. שכן אור הנר הוא סמל להשראת השכינה בבית, וכך 'שלהבת עולה מאליה', מסמלת את הילד שיהדותו התעצמה בו. וכאן שבה השאלה עמה פתחנו את השיעור: מהו חינוך ראוי? איך זוכים לנחת שעומד במבחן הזמן?
פרק ב: סוד החינוך
בשנים האחרונות התפרסם סיפור על משפחה בשכונת קראון הייטס, שחוותה צער נורא. הילד הגדול שלהם, נער בן 17, הסתכסך עם ההורים ושכר דירה במנהטן. האימא לא הייתה מסוגלת לשאת את הצער והדאגה כלפיו והיא ביקשה להתייעץ על כך עם הרבי. היא נכנסה ליחידות ושאלה מה עליה לעשות? הרבי השיב כי עליה להתמסר (או להשקיע) בשולחן שבת.
בתחילת השבוע, היא ניגשה אל כל אחד מהילדים ושאלה מה המאכל שהוא אוהב במיוחד. במקביל, האבא הכין נקודה מתאימה לחזרה בשולחן שבת וסיפור חסידי נאה. הגיע ערב שבת והאבא חזר עם הילדים מבית הכנסת והנה השולחן ערוך בצורה חגיגית ולכל ילד ממתינה המנה אותה הזמין מראש.
לכל אורך הסעודה, ההורים היו רגועים ושלווים והעניקו יחס אישי חם לכל אחד מהילדים. האבא התעניין בכל מה שקרה איתם במשך השבוע, אחר כך סיפר את הסיפור וחזר את הרעיון על הפרשה. חלפה השבת ושוב ניגשה האימא לכל ילד והתעניינה במאכל שהוא אוהב במיוחד, ושוב האבא הכין את עצמו לשולחן שבת, ושוב הגיעה הסעודה וההורים התמסרו להקשיב לילדיהם.
אחרי כמה שבועות, הילד הגדול התקשר הביתה להתעניין מה נשמע. אחד הילדים הרים את הטלפון וסיפר לו בהתלהבות כי מתרחשת מהפכה בבית. 'אבא ואימא התחילו לאהוב אותנו'. הם מקשיבים לנו ומתעניינים בנו. הילד לא האמין לכך, משום שהוא זכר אבא שנרדם בשולחן שבת ואימא כועסת על היין שנשפך על השולחן... הוא היה מוכרח לראות את הפלא בעצמו, עד שהגיע לשבת ועוד שבת, עד ששב הביתה.
בשאלה הגדולה מהו חינוך - מהי בדיוק המשימה המוטלת על ההורים - ישנן שתי תפיסות בקרב גדולי ישראל. ניתן לכנות אותן בשם התפיסה המקובלת, והתפיסה החסידית בכתבי רבותינו נשיאנו.
התפיסה המקובלת היא, שחינוך הוא להרגיל. החינוך היהודי מבוסס על כוח האנרציה או כהביטוי הידוע: "הרגל נעשה טבע". הדרישה מההורים היא להרגיל את הילד לעשות מעשים מסוימים, גם באופן של "קבלת עול והכרח", עד שהם יהפכו להיות חלק מטבעו.
רש"י סוכה ב,ב: מדרבנן – שהזקיקו להרגיל את הקטן למצווה ... כדי שיהיה מחונך ורגיל במצוות. רש"י חגיגה ו,א: אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהיה סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל.
קיצור שולחן ערוך א,ד: צריך האדם להתגבר כארי ומיד כשניעור משנתו יקום בזריזות לעבודת הבורא ... והמרגיל עצמו בדרך הזה ד' או ה' פעמים לא יכבד עליו אחר כך.אמנם רבנו הזקן אינו מסתפק בכך ומציג גישה מהפכנית בנושא. יתכן לבאר בדרך אפשר את הסיבה שרבנו אינו מסתפק בחינוך מתוך הרגל, כיון שהרגל מחבר את האדם כל זמן שהוא שרוי באותו עניין. כמו חייל המתרגל לבצע את פקודות הצבא כל זמן שהוא בתוך השירות, אבל ברגע שמסיים את חובת השירות, הוא מפסיק לבצע את ההרגלים הללו.
הגישה של רבנו הזקן, מתבססת על הפרשה הקודמת בתורה, בה קראנו על ימי חנוכת המזבח. התורה סיפרה שם באריכות גדולה, איך כל אחד מהנשיאים חנך את העבודה על ידי הבאת מתנות יקרות למזבח, "כף אחת עשרה זהב וכו'". מקשה רבנו הזקן, מה הקשר בין הבאת מתנות לחנוכת המזבח? וכי המזבח צריך מתנות?!
רבנו עונה עם פירוש חדש ומעצים למושג החינוך: "חינוך" פירושו לבצע תוספת מיוחדת המושכת את הלב. הציווי לחנך ילדים פירושו, לעשות מעשה מיוחד שימשוך את ליבם אל התורה. לא רק להרגיל אותם ללמוד תורה או לקיים מצוות באופן פיזי, אלא להאהיב עליהם את היהדות. לעורר בליבם קירבה והערכה אל מצוות ה', עד כדי משיכת ליבם אל הדבר.
וזאת הסיבה שהביאו מתנות לחנוכת המזבח, כיון שחינוך פירושו ליצור תוספת של התקרבות אל המזבח ומתנות הן הדרך הטובה ביותר לקיים משיכת הלב.
לקוטי תורה נשא כט: ועניין חנוכת המזבח הוא מלשון חינוך, כמו חנוך לנער ע"פ דרכו והיינו כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד - נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד ... והיינו שהחינוך ללמוד אינו ע"י הלימוד בלבד ... אלא שמחנכין אותו ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות.
וביתר ביאור במאמרי אדמו"ר הזקן תקסו/קד: כתיב חנוך לנער על פי דרכו ... שמצטרך האב לעשות לו איזה דבר חדש אצלו ... להנהיגו ולהמשיכו שילך אל הרב ללמוד ... שהאב מראה לו חיבה יתירה ... או שנותן לו מעדנים ומיני מתיקה ... שעי"ז ימשיך לבו שילך לבית הספר וילמוד, שזה נקרא חינוך בלה"ק – שממשיכו לדבר ההוא ע"י תוספת דבר אחר שמראה לו חיבה יתירה.כמובן, הגישה הזו לא באה לחלוק על הפירוש הפשוט שחינוך פירושו להרגיל. אין כוונה לשלול את התפיסה, שחינוך מושתת על קבלת עול והרגל. אלא לומר שחינוך אמיתי הוא הרבה יותר מיצירת הרגלים. החינוך המושלם נועד לתמוך את ההרגלים הללו באהבה ומשיכת הלב.
מה אומרת הגישה המהפכנית הזאת בפועל? איך נראה חינוך למשיכת הלב?
נתחיל עם מה שנשלל מכוח הגישה הזאת: עונש אינו חינוך. עונש הוא תמיכה מוכרחת למערכת החינוכית, אך הוא אינו מחנך. משום שעונש לא יוצר כל משיכת הלב אל הדבר, ואדרבה וכו'.
פרק ג: צורת החינוך הראויה
מהו כן חינוך? אפשר להזכיר כמה רמות בזה:
א. הרמה הראשונה היא מה שהזכיר כאן רבנו: הענקת מתנות או בעברית פשוטה: תמריץ חיובי. כך מאריך הרמב"ם בפתיחה לפרק חלק, כי במקום להתעמת עם הילד על מעשה כזה או אחר, מוטב – בתחילת הדרך – להעניק לו תמריץ חיובי בדמות קליות ואגוזים, שמושך את ליבו אל הדבר ומרים אותו למעלה.
הגמרא (תענית כד,א) מספרת בהקשר הזה סיפור נפלא: רב האמורא הגיע לעיר שלא ירדו בה גשמים וראה שהם שלחו שליח ציבור לעמוד לפני התיבה. הלה אמר 'משיב הרוח' ומיד נשבה רוח, 'מוריד הגשם' ומיד ירד גשם. רב התפעל מכך ושאל את האיש מה מעשיו? הוא סיפר שהוא מלמד תינוקות ומלמד את ילדי העשירים וילדי העניים במידה שווה (גם אם העניים לא שילמו לו).
ועוד זאת, שיש לו בריכת דגים בחצר התלמוד תורה וכאשר ילד לא רוצה ללמוד, הוא משחד אותו ומעניק לו אפשרות לשחק בדגים וכך מפייס אותו בטובות לחזור ללמוד.
כאן יתכן לדקדק בלשון הגמרא שהוא 'משחד
ב. חלק חשוב ביותר בחינוך הוא דוגמא חיה שמעניקים ההורים. אין דבר שמושך את ליבו של הילד, כמו לראות את ההורים שלו מתמסרים לעניינים של תורה ומצוות.
ובכלל דוגמא חיה, הוא שצורת החינוך הכללית בבית היא מתוך תוכן ומשמעות. ההורים מספרים בהתלהבות סיפור חסידי המושך את הלב ומותיר פיסת משמעות בתוכו של הילד.
התוועדויות מו ג/394: מנהג אמהות הכשרות בישראל, שבמקום לספר לילדים סיפורים וחדשות מעיתונים וכיוצא בזה, מספרים להם סיפורי התורה (גם עניינים שלא למדו בחדר) מתוך חיות והתלהבות, עד שהדבר נעשה כמו חי, ועי"ז מקבלים הילדים חינוך אמיתי שיפעל וישפיע כל חייהם.ג. ועוד נקודה אחרונה, שכמדומה יש לה חשיבות אדירה: בניית המוטיבציה של ילד להצליח. הכוונה היא בעיקר על ידי נקיטת סגנון שמרים את הילד ומבטא עידוד, אמון והזמנה לעשייה.
בזמן האחרון התוודעתי למכתב מופלא של הרבי העוסק בנקודה הזו בדיוק. קורה לפעמים שאבא או אימא כועסים על ילד וגוערים בו במילים קשות המבטאות זלזול בו או אפילו ייאוש ממנו. כאן מתריע הרבי על כך, שתפקידם של ההורים הוא להרים את הילד ולבנות את האמון שלו בעצמו ולכן אפילו הגערות צריכות להיות כאלו המשכנעות אותו שהוא דווקא ילד טוב וכלל לא מתאים לו! להתנהג באופן הזה.
היינו במקום שהגערות יהיו כאלו המחתימות אותו בכך שהוא גרוע ויישאר גרוע, עליהן לשדר לו את ההיפך: שממש לא מתאים לו המצב הזה ופלא שהוא בכלל הגיע אליו.
מכתב מהרבי מלובאווויטש חנוכה תשכ"א6: ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה; במילים אחרות, אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות.אפשר לסכם את כל מה שהובא עד כאן במשפט הבא: הציפיות שלנו מהילדים מגדירות את הצמיחה שלהם. ככל שאנחנו נצפה מהם יותר ונדחוף יותר לעשייה, כך הם יימשכו יותר למעלה.
ראוי להזכיר בהקשר הזה גם מכתבים מהרבי (ראו שערי חינוך רלד-רלה), שבו ממליץ לשלב ילדים בתפקידי הנהגה בבית הספר, כמו ניהול גמ"ח בכיתה, הובלת פעילויות חברתיות בבית הספר, שכל המעשים הללו מושכים אותם אל הנושא ומרימים את הציפיות שלהם מעצמם. {| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' ניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |}
Footnotes
-
בכך מבאר הרבי במקום אחר (שערי חינוך עמוד רלג) את הלשון ''''והעמידו''' תלמידים הרבה', בעוד שהיה צריך לומר 'ואספו' או 'ולמדו'? אלא שמצוות חינוך היא להעמיד את הילד בצורה יציבה, שיהא מהלך בכוחות עצמו. ↩
-
ליתר דיוק, ה' ענה לו שהוא לא זוכה '''להדליק''' את המנורה, אלא גם '''לחנוך''' אותה בכך שהוא 'מדליק ומיטיב את הנרות'. ראו בארוכה לקו"ש חי"ח/94 ואילך. ↩
-
אולי הדבר קשור לכך שהמנורה הייתה החפץ '''המרשים בגשמיות''' בין כלי המשכן, כפי שרואים במעשה דיוסף משיתא, שהיוונים התעקשו לקחת את החפץ הזה. וכן הרומאים ציירו את הכלי הזה על שער הניצחון ברומא. ↩
-
ראו המצוין בלקו"ש חכ"ט/239 ובכ"מ. ↩
-
ידוע המשל מרבי ישראל סלנטר, שראה סנדלר עובד בשעת לילה, כי "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן". ↩
-
התפרסם בקורס 'הורות' של JLI באנגלית ולא הספקתי לברר אצלם מה מקור המכתב. ↩