תנועת החסידות הייתה שרויה אז בשיא תנופת פריצתה. היא כבשה בסערה ערים ומחוזות שלמים, שתושביהם הוקסמו מהאור החדש שהביאה. כנגדה קמה תנועת ההתנגדות. תערובת של חששות ושקרים הזינה את ההתנגדות כלפי החסידות ורבותיה.
העיר גלובאקה הליטאית הייתה סלע מוצק של התנגדות לחסידות. היו זמנים שחסיד לא היה רשאי לדרוך בה. מנת גידופים וביזיונות הייתה צפויה לו.
יום אחד החל להיבנות בטבורה של גלובאקה בית-כנסת גדול, המפואר מכל בתי-הכנסת שבעיר. מאחורי הבנייה עמד אחד האנשים הנכבדים והחזקים בעיר - ר' שרגא הנגיד. נוסף על עושרו והשפעתו, היה בעבר ראש הקהילה, ואיש לא העז לעמוד נגדו.
כשנשלם הבניין ובחזיתו נקבע השלט המכריז על שמו, המתה כל העיר. בשלט נכתב באותיות של קידוש לבנה: "בית-כנסת לעדת החסידים". באותיות קטנות יותר נאמר: "נבנה בנדבת ר' שרגא הנגיד הי"ו".
התדהמה הייתה מוחלטת, שכן ר' שרגא הנגיד היה ידוע בכל האזור בשנאתו העזה כלפי כל דבר שריח של חסידות נודף ממנו. תושבי העיר זכרו במיוחד את תגובתו כשנודע שאחיו נתפס לחסידות.
האח, זליג, נעלם יום אחד. השמועה אמרה כי פנה לליאוזנה, לבית-מדרשו של רבי שניאור-זלמן, מייסד חסידות חב"ד. כששב לגלובאקה, קמו קנאיה, ובראשם אחיו הנגיד, אשר לא היה יכול לסלוח על החרפה שהמיט האח על משפחתו, ודנו אותו לשבט. בחצר בית-הכנסת הפשיטוהו מבגדיו וברצועות עור לחות הצליפו על גופו החשוף.
כעבור זמן לא-רב השיב זליג את נשמתו לבוראו. המכות הנאמנות שספג, חיצי השנאה שננעצו בו וההשפלה הקשה שחווה - הכריעוהו. הוא נקבר בסמוך לגדר בית-הקברות.
מעטים בלבד ידעו שבאירוע הזה נזרעו זרעי המהפך שעבר על ר' שרגא הנגיד.
המקרה הזה זיעזע את מרבית תושבי העיר השפויים, אך כעבור זמן נשתכח כליל. רק מרדכי, צעיר בניו של ר' שרגא, לא שכח. מות דודו החריד את נפשו הצעירה. לאחר לבטים רבים החליט לנסוע בעצמו לליאוזנה.
שנתיים רצופות שהה מרדכי במחיצת רבי שניאור-זלמן ותלמידיו. בתקופה זו נכנס בכל ליבו ונפשו לעולמה של החסידות. כשחלפו הימים, החליט להעז ולשוב לגלובאקה. הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת ונקש על דלת ביתו של אחיו, שאהבו מאוד.
האח המופתע תבע לדעת מדוע אחיו עולל זאת לעצמו. "האינך זוכר את מה שנעשה לדודנו? האם אתה רוצה שגורלך יהיה כשלו?", שאלו בחרדה.
"אין לך מושג מה יש בליאוזנה. בבואי לשם גיליתי, כי עד אז התהלכתי כסומא באפלה", אמר מרדכי בהתרגשות. פניו של אחיו נותרו חרושי דאגה. "חוששני, שעד שתספיק להסביר כל זאת לאבא, כבר יפליאו בך קנאי העיר את מכותיהם", אמר.
סוכם ביניהם, כי מרדכי יפנה לבית-המדרש, שהיה באותה שעה ריק מאדם, ואילו האח ילך לבית אביו כדי לרככו לקראת הידיעה על שובו של בנו הצעיר. בית-המדרש שכן בסמוך לביתו של ר' שרגא.
כשהגיע מרדכי לשם הייתה השעה חצות. הוא התיישב על הקרקע ופתח ב'תיקון חצות'. הקולות הגיעו לאוזניו של ר' שרגא והקסימוהו. "מי המתפלל בדבקות נפלאה כזאת?", שאל את עצמו. הוא לבש את מעילו ויצא החוצה.
בצאתו פגש את בנו המבוגר. "הקשב רגע לקול התפילה שאני שומע", אמר לבנו בטרם פצה זה את פיו. יחדיו קרבו אל בית-המדרש. "נראה שצדיק הזדמן לגלובאקה", אמר האב.
"אבא", קרא הבן, "זה מרדכי, שחזר זה עתה מליאוזנה!".
הלם אחז בנגיד. הוא נותר נטוע על מקומו שעה ארוכה, מרותק לתפילת בנו שהמסה את לבבו. דמעות חמות עמדו בעיניו.
כשסיים מרדכי את ה'תיקון', קידמו אביו בחיבוק נרגש. הוא הביאו לביתו והקצה לו חדר. "יהיה עליך להסתתר כאן עד יעבור זעם", אמר האב.
בינתיים החלו בני-הבית להתוודע אל אוצרותיה של החסידות. ככל שהלכה והעמיקה הבנתו של ר' שרגא את דרך החסידות, כן גבר צערו על שנאתו המוטעית לחסידים ולרבותיהם. במיוחד הרבה להתייסר על חלקו במעשה שהוביל למות אחיו. הוא החליט לנסוע לליאוזנה, כדי לקבל דרך תשובה מרבי שניאור-זלמן.
הרבי נתן בו מבט ממושך. לאחר מכן אמר: "במסכת בבא-בתרא (ד,א) מסופר על הורדוס אשר 'קטל לכולהו רבנן'. כשהגיע לבבא בן-בוטא, סימא את עיניו. לאחר מכן נכנס עמו בשיחה ונוכח בגדלות רוחו. ביקש הורדוס תקנה על הריגת החכמים. השיב לו בבא בן-בוטא: 'הוא כיבה אורו של עולם, ילך ויעסוק באורו של עולם'. בעקבות זאת שכלל הורדוס את בית-המקדש, עד שאמרו 'מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו'.
"זוהי תקנתך", סיים הרבי, "אתה כיבית אורו של חסיד - תשובתך תהיה לחזור לגלובאקה ולבנות שם בית-כנסת לעדת החסידים"...