על פי לקוטי שיחות חלק לו שיחה א | לא כל הפרטים שבשיחה הובאו בדרשה. מומלץ לעיין במקור!
פתיחה
פתחו את החומשים בפרק ח פסוק ד. ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִיא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה:כעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י האחרון על הפסוק:
כן עשה את המנורה - מי שעשאה. ומדרש אגדה ע"י הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה:האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י? האם יש כאן שני פירושים? מה ההבדל ביניהם?
[לשמוע את הקהל]
רש"י בא לענות על השאלה: מי עשה את המנורה? בפסוק רק כתוב "כן עשה" ולא רשום מי העושה.
על זה מציע רש"י שני פירושים, פירוש אחד שהפסוק שלנו הוא מה שנקרא "מקרא קצר", שלא כותב את כל הפרטים אלא סומך כביכול על הבנת הקורא, ובנידון דידן הרי זה האמן בצלאל בן אורי בן חור שעשה את כל הכלים במשכן, כמו שסופר בהרחבה בפרשת ויקהל.
הפירוש השני הוא שלא בצלאל עשה את המנורה אלא הקב"ה בעצמו – ומסיבה זו לא נתפרש בפסוק מיהו בדיוק העושה כי היא כביכול נעשתה "מאיליה".
השאלה
כידוע, התורה כולה מדברת בארבע רבדים המפורסמים בראשי התיבות שלהם: פרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד. על כל מילה בתורה נכתבו במשך השנים פירושים שונים על ידי גדולי ישראל. ישנם פירושים המסבירים אתה התורה על פי הרמז, יש שמגלים את העומק והסוד, ויש שמביאים דרשות ומדרשים. כולם אמת כמובן והכל דברי אלוקים חיים. אבל פירושו של רש"י, לאורך כל חמשת החומשים, עוסק רק ברובד אחד בלבד: רובד הפשט, מספר פעמים לאורך הפירוש הוא חוזר על הכלל "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".
ובהתאם לכך עלינו לשאול את עצמנו כשאנו קוראים את הרש"י הזה, איך מדרש-האגדה שהמנורה נעשתה על ידי הקב"ה בעצמו מסתדר עם פשט הכתוב, איך אפשר לקרוא את המשפט "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה" - אם הקב"ה הוא זה שעשה את המנורה, למה חשוב לציין שהוא הראה את צורתה למשה?!
הביאור
פירוש רש"י על התורה נכתב לפני יותר מתשע-מאות שנה, ומאז, ממש מאז, לא הפסיקו אף פעם לפרש את דבריו וללמוד אותם, עד היום. אבל, בדורנו זכינו לדבר שלא זכו לו כל הדורות שלפנינו: הרבי גם כן חיבר "פירוש" על רש"י, אבל בניגוד לכל שאר הפירושים, ה"פירוש" הזה אינו פירוש "על רש"י" אלא פירוש "של רש"י", מין פירוש ייחודי שבעצם מפענח את הכללים השיטתיים שעל פיהם רש"י בעצמו כתב את הפירוש שלו. כאשר לומדים את דברי רש"י ומתעוררת שאלה על דבריו – כך לימד אותנו הרבי – צריך לעיין באותם כללים ולנסות להבין על פיהם מדוע בחר לומר רש"י לומר מה שאמר ובצורה שאמר.
אחד מהכללים הם שרש"י דורש מהקורא, התלמיד, להיות ערני ומרוכז כשהוא לומד תורה, דבר שרש"י לימד אותנו היום, הוא מצפה שנלמד אותו ונתבונן בו היום, וגם נזכור אותו למחר...
כלפי מה הדברים אמורים?
מי שישים לב, יראה שהנושא הראשי שבו פותחת פרשתנו, ושעליו מדובר גם בהפטרה, הוא נושא ה"מנורה". הדלקת המנורה ומעשה המנורה. ובנקודה זו, כל מי שלומד על פי פשט, מזדעק מיד בשאלה: מה הקשר?! איך הגיע לכאן מעשה המנורה? להזכירכם, אנו נמצאים באמצע חומש במדבר. את הסיפור של כל כלי המשכן כבר למדנו בפירוט רב מאוד בספר שמות כמעט בארבע (!) פרשות שלימות, תרומה, תצווה, ויקהל ופקודי! הכל כבר נכתב שם בפירוט מלא. בינתיים כבר הספקנו להתקדם ביותר מחומש שלם, ופתאום הפסוק חוזר לדבר על המנורה!
אז בוודאי שרש"י לא יכול לאפשר לשאלה כזו לעבור מבלי שיתייחס אליה, וכך הוא מסביר מיד במילה הראשונה "בהעלותך":
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".רש"י מסביר שהחיבור בין פרשת נשא, שקראנו בשבוע שעבר, לפרשת בהעלותך, הוא סיפור מעניין שהתרחש באמצע. בשבוע שעבר קראנו על 'חנוכת המשכן'. תחילת עבודת הקודש במשכן. מה היה שם? נשיאי כל השבטים הביאו קרבנות מיוחדים והייתה חגיגה גדולה וקדושה. כל השבטים אמרנו? כמעט כולם, חוץ מאחד: שבט לוי. הם לא נמצאים שם. ולכן אהרן הכהן, משבט לוי, חלשה דעתו. כיצד "ניחם" אותו הקב"ה? הוא הסביר לאהרן הכהן שאין לו סיבה לדכדוך, כי החלק שהוא נוטל בחנוכת המשכן לא קטן משל שאר נשיאי השבטים אלא אדרבה, גדול וחשוב משלהם, מפני שהוא זכה להיות מי שעובד את עבודת המנורה.
עכשיו נבין מדוע המדרש שהקב"ה הוא זה שעשה את המנורה הוא ממש פשוטו-של-מקרא: הסיבה היחידה שמעשה המנורה נכתב כאן שוב הוא רק כדי להסביר את גודל החשיבות והייחודיות של המנורה. לא שום דבר אחר. ממילא, אם האמן בצלאל, שעשה את כל כלי המשכן, הוא זה שעשה את המנורה, או שכל אדם אחר עשה אותה – העובדה הזו לא הייתה מוזכרת כאן בכלל, אין מקום לפרט הזה באמצע חומש במדבר. ואם בכל זאת הפסוק כותב "כן עשה את המנורה" – אין ספק שהכוונה כפירוש המדרש שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוא זה שעשה אותה – זו תפארתה וחשיבותה!
איך נכנס כאן מעשה המנורה? כדי ללמד עד כמה היא יקרה וחשובה, כי היא הדבר היחיד שהקב"ה בכבודו ובעצמו "עשה" אותה ולא אף אחד אחר. דווקא אחרי שאהרן שומע את הדברים האלה, הוא מבין למה העבודה שלו גדולה וחשובה משל שאר השבטים והוא מתנחם. לפיכך ברור שעל פי פשוטו של מקרא בכוונה תחילה לא כתוב כאן מי עשה את המנורה כי היא נעשתה "מאיליה", כלומר: על ידי הקב"ה.
ההוראה
מה זה אומר לנו?
הסיבה שבאמת הקב"ה בכבודו ובעצמו עשה את המנורה היא הקושי העצום בעשייה שלה. מדובר באמנות יוצאת דופן, שבן אנוש לא מסוגל לבצע אותה. ובכל זאת, הקב"ה כן מצווה את משה רבינו לעשות אותה "ועשית מנורת זהב טהור" (שמות כה, לא). ורק כאשר הוא מתקשה הקב"ה "לוקח את המלאכה לידיו".
מה העניין?
לומר לנו: אין דבר שאינו תלוי בעבודת האדם! אפילו כאשר מדובר על דבר שלחלוטין אינו בר השגה וברור שניתן רק לקבל אותו מלמעלה במתנה, גם אם מדובר בבית המקדש השלישי, שירד בנוי מאש מן השמים - גם אז מוכרחת להיות העבודה האישית שלנו. הקב"ה יעשה את שלו ויתן מה שיתן, אבל אנחנו אף פעם לא פטורים מעבודה.
כאן מתבטא הקשר העצמתי של היהודי עם הקב"ה. יהודי צריך לדעת שהוא מחובר בקשר עצמי ועוצמתי כל כך עם הקב"ה, עד שגם הדברים הקדושים שהקב"ה בכבודו ובעצמו "עושה" אותם כי אף אחד אחר לא מסוגל - גם שם הקב"ה רוצה את השותפות שלנו.
- והנה סיפור מיוחד שאירע כמעט אלף שנה מאוחר יותר עם התנא רבי חנינא בן דוסא שממחיש מאוד את העניין: סיפור חז"ל: רבי חנינא בן דוסא והאבן הכבדה (יהודי) / וסיפור חסידי מיוחד ממאות השנה האחרונות: סיפור: רועה נאמן - סוד ה'עבודה בכוח עצמו'