סיפר לי הרה׳׳ח הישיש מותיקי חסידי חב"ד רבי מﬠנדל פוטרפאס, שאף למד בישיבת "תומכי תמימים" בשנת תרע"ט שהיתה השנה האחרונה לחיי האדמוײר הרש"ב זי"ﬠ, - שאצל הרבי הרש"ב היו רואים נפלאות בﬠניני ה"פריזיוו" דהיינו הגיוס לצבא הרוסי, שהיו לו כמה סוגי תשובות לשואליו בזה, וכבר ידעו החסידים את פתרונם;
לאחד היה עונה; "יהי רצון שתינצל בכל מקום שתלך", ואז היו יודﬠים כבר שלא יוכל להיפטר מהגיוס לצבא, ויצטרך לשרת בו, אבל סופו שינצל וישאר בחיים.
ואם היה אומר: "יהי רצון שתינצל מתחת ידם", היו יודעים שאותו בחור ינצל מהצבא לגמרי, אבל מתוך קשיים ודיחויים כנודﬠ.
ואם היה אומר "דיינﬠ אאויגן זאלן ניס זﬠהן זייﬠרﬠ אויגן" ושהﬠינים שלך לא יראו את העינים שלהם" - אז היו יודﬠים בבירור שיקבל "ווייסﬠ ביללﬠט" [כרטיס לבן] דהיינו תﬠודת פטור לחלוטין.
מﬠשה שהיה בבחור אחד מהתמימים, שכבר בא בקשר השידוכין והיה "חתן", וכשנכתבו התנאים שלו, גם צד הכלה, כתבו ב'תנאים' שמקודם יﬠמוד ל"פריזיוו", ואח׳׳כ ידברו ﬠל זמן החתונה, שלא יצטרך אחר הנישואין להניח את אשתו לבדה, עד שיחזור משירות הצבא.
והנה לאחר התנאים נכנס הבחור החתן אל רבו הרש"ב, והרבי השיב לו "שﬠיניך לא יראו את ﬠיניהם".
מכיון שהבחור החתן הזה היה בﬠל אמונה איתנה ברבו, הלך תיכף אל מחותנו ואמר, אינני רוצה לדחות את זמן החתונה כל כך, כי במשך הזמן אפשר להכשל בהרהורים שלא לצורך. רצוני להצמיד את החופה במוקדם האפשרי.
אמר לו המחותן: הלא תחלה אתה מוכרח לﬠמוד ל"פריזיוו", ורק אח"כ כשתשתחרר נראה.
והבחור השיב: כבר הייתי ב"פריזיוו", וקבלתי פטור מוחלט!
הסתכל עליו מחותנו בתמהון, ושאל: הלא אמרת לי שזמן ﬠמדתך ל"פריזיוו" הוא בﬠוד חדשיים.
השיב לו הבחור, שמכיון שנתברך מהרבי בלשון כזו שלא יראה את עיניהם, בודאי כבר עבר את הכל בשלום, ואין כל סיבה לדחות את הנישואין.
אבל מחותנו, הגם שאף הוא היה מחסידי חב"ד, לא היה מאמין כל כך, ולא הסכים לסמוך על וה, ולﬠשות את החתונה תיכף.
או אמר לו הבחורי שמﬠ נא אדוני, אם תסכים לבקשתו הרי טוב, ואם לאו אבסל את השידוך ואחפש לי שידוך אחר!
ֲֵכמובו נעשה ביניהם סכסוך, ובאו לדין תורה אצל הרב דמתא שהיה ג"כ חסיד מאנשי חב"ד. התובע הבחור הציע את טעננותיו, והמחותך לעומתו השיב, שהלא עדיין לא עמד למבחן. והבחור אמר, אצלי זה כבר נבר.
והרב ישב בשבת-שחוק קל עוברת על שפתיו, מגודל תמימותו ואמונתו של הבחור.
וסיים ר' מענדל, שהדבר הוה נודע ברבים, ולא היו ימים מועטים, וחסידי חב"ד העבירו את הרב מעל משמרתו, כי הוא איננו ראוי להיות רב על עדת חסידי חב"ד.
(מספר שה לבית, גשמי ברכה עמ' 674)