זה סיפורה של גלילית אחת. לכאורה אנשי עמל פשוטים, אך בתוך-תוכם אנשי מעלה ברי-לבב.
הסיפור מתחיל בשבח'ל הקטן. כבן שנתיים היה בשעה שנתייתם מאביו, ר' נתנאל שווארץ, תושב העיר קמניץ-פודולסק שברוסיה הלבנה. האם, שביקשה לעלות עם בנה הרך לארץ-ישראל, באה לפני הצדיק רבי ישראל מרוז'ין כדי לבקש את הסכמתו וברכתו קודם צאתה לדרך.
נתן הצדיק באם ובבנה מבט מלא חמלה ושקע בהרהוריו. לבסוף יעץ לאם לשים את פעמיה לעבר העיר טבריה ובירכה: "בזכות התנאים הקדושים וכל שאר הצדיקים הגדולים הטמונים בגליל, תזכי לגדל את בנך בדרך הישר ולראות ממנו דור ישרים יבורך"...
לאחר נדודים קשים הגיעו האם ובנה הקט לארץ-הקודש. כמצוות הרבי מרוז'ין נטעו את אוהלם בטבריה, ושם, במחסור ובדוחק, אך באהבה רבה, גידלה האם את בנה.
כשהתבגר שבח'ל נשא לאישה את יוטה, בתו של ראש החברה-קדישא בעיר. יחדיו זכו לגדל שתי בנות וארבעה בנים - נתנאל-מנדל, משולם, חיים-בנימין ומשה-מרדכי.
ארבעת הבנים היו אנשי עמל ובעלי עסק, שלא הוכרו כתלמידי-חכמים מופלגים, אבל התפרסמו ביושרם וביראת-השמים שלהם.
בלט ביניהם ר' נתנאל-מנדל, הבכור. את רוב שעות היום עשה בחנות המכולת שלו, כשראשו ורובו שקוע בספר 'חוק לישראל'. בימי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר הרעב שרר בארץ, היו נתנאל-מנדל ואשתו מוציאים מהמחסן מיני קטניות וכיוצא בהן ומחלקים לרעבים, חינם אין כסף.
נתנאל-מנדל נודע גם בתפילותיו על החולים שלא הושבו ריקם. כשבא לפניו חולה, נוהג היה לעסות את האיבר החולה ובתוך כך ללחוש תפילה: "ריבונו של עולם, שלח רפואה שלמה לפלוני בזכות התנאים והצדיקים הטמונים בעיר זו ובסביבותיה".
לאחר ה'טיפול' היה מורה באצבעו על קופת צדקה לזכותו של ר' מאיר בעל הנס, שניצבה בקרן זווית. החולה היה משלשל לתוכה כנדבת ליבו ומובטח היה כי לא יארכו הימים וגופו ישוב לאיתנו.
אבל ייחודם של ר' שבח'ל ובניו התבטא בעיקר בל"ג בעומר. האב וארבעת הבנים היו רקדנים מעולים. כל ימות השנה נהגו להשתתף בשמחות המצווה בעיר ולשמח את הנוכחים בריקודיהם המלהיבים. אבל בל"ג בעומר, על-יד קברו של התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, הפליאו במיוחד בתנועותיהם.
מדי שנה, בערב ל"ג בעומר, יוצאים היו האב ובניו רכובים על סוסים לעבר מירון. פניהם נהרו באור מיוחד וכל מתבונן מהצד יכול היה לחוש את ההתרגשות שהייתה עוטפת אותם, כמי שמתכוננים לקראת מאורע חשוב בחייהם.
ואמנם, מיד לאחר ההדלקה, כשאך פתחו ה'כליזמרים' בניגון, היו פוצחים חמשת בני ה בריקוד. בתחילה רקדו לאט ובנחת, ואט-אט הגבירו את קצב תנועותיהם. משעה לשעה נעשה ריקודם נמרץ יותר ונתקיים בהם מה שנאמר על השופר במעמד הר-סיני, "הולך וחזק מאוד". בשעות הלילה המאוחרות, בשעה שמרבית הרוקדים כבר התעייפו ופרשו לקרן זווית לנוח קמעה, הוסיפו שבח'ל ובניו לרקוד ולרקוד.
כך היה בכל שנה ושנה. רוקדים היו במשך רוב ה'מעת לעת' של ל"ג בעומר. פעם אחת ישב בחצר הצדיק רבי אברהמ'לה, בנו של הצדיק רבי שמואל הלר, שהיה רב ואב"ד בצפת. זה היה בסוף ימיו והוא כבר היה סגי-נהור. בין הניגונים ניגש אליו ר' שבח'ל והציג לפניו את ארבעת בניו. ליטף רבי אברהמ'לה את ידיהם ואמר: "יהי חלקי עמכם".
נבהלו ואמרו לו: "אנחנו יהודים פשוטים ואילו כבודו מפורסם בצדקותו!".
השיב להם רבי אברהמ'לה: "מקובלני בשם האר"י ז"ל, כי ביום קדוש זה רוקדת ושמחה כאן כל הפמליה של מעלה. אתם רוקדים ואינכם יודעים אפילו עם מי אתם רוקדים. ואילו אני, לצערי איני יכול עתה לרקוד. יהי אפוא חלקי עמכם".
ר' שבח'ל התמיד במנהגו זה גם כשכבר זקן וכוחו תש. שנה אחת, לפני ל"ג בעומר, נחלש ר' שבח'ל מאוד ובניו חששו לשלומו. בימים כתיקונם היו עסוקים בהכנות לנסיעה למירון, אבל הפעם חששו להניח את אביהם לבדו ולא ידעו כיצד לנהוג.
למרות גילו המופלג נותר ר' שבח'ל צלול לגמרי. בהגיע ערב ל"ג בעומר הבחין בלבטי בניו. "אינני חפץ לפגום בשמחתו של רבי שמעון", אמר. "סעו לדרככם, ואני אמתין לכם"...
הבנים יצאו כמצוות אביהם וסמוך לשעת ההדלקה הגיעו למירון. ככל שנה רקדו ושימחו את הנוכחים, אך בליבם התפללו לשלום אביהם. למחרת, ביום י"ח באייר לפנות ערב, הופיע פרש מיוחד מטבריה והזעיק את ארבעת הבנים למיטת אביהם.
עלו הבנים על סוסיהם ודהרו לטבריה. כשהגיעו לבית אביהם כבר ירד הלילה. "כולם כבר כאן?" שאל ר' שבח'ל. כשנענה בחיוב, אמר: "כעת יכול אני... 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'", קרא בקול ועצם את עיניו.
(תודתנו לרושם השורות, נינו של ר' שבח'ל, ר' חיים-שלום שווארץ מירושלים)