בהעלותך – מנורת הנשמות
פרשת בהעלותך פותחת בציווי הקב"ה לאהרן הכהן על הדלקת מנורת המקדש :
"וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
למרות שמשמעות פסוק זה היא, שאהרן הוא זה שמצווה על הדלקת המנורה – ההלכה היא שהדלקת המנורה יכולה להיעשות על ידי כל יהודי, גם על ידי מי שאינו כהן. וכפי שהרמב"ם כותב בספרו (הלכות ביאת המקדש ט, ז): "הדלקת הנרות כשרה בזרים".
פרט נוסף ישנו בדיני הדלקת המנורה: למרות שההדלקה יכולה להיעשות על ידי "זר", גם על ידי מי שאינו כהן, אבל "הטבת הנרות", יציקת השמן אל המנורה והכנת הפתילות – הם צריכים להיעשות רק על ידי כהן. ואם עשה זאת "זר", אדם שאינו כהן – ההטבה פסולה ולא ניתן להדליק את המנורה.
פרט שלישי ישנו בדיני המנורה: מקומה של המנורה צריך להיות "בהיכל" של בית המקדש. לא בחצר בית המקדש, לא בעזרה - אלא בהיכל פנימה.
כפי שהוזכר בתחילה, הדלקת נרות המנורה יכולה להיעשות על ידי "זר", זאת על ידי שיוציאו את המנורה ממקומה בהיכל, המקום בו מי שאינו כהן אינו רשאי להיכנס לשם, ויעמידו אותה בחוץ, ושם ידליק אותה הלוי או הישראלי, אבל מקומה הוא בהיכל פנימה. לשם יש להכניסה אחרי הדלקתה.
וכפי שהרמב"ם כותב בהלכה המצוטטת לעיל: "הדלקת הנרות כשרה בזרים, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות, והוציאן לחוץ – מותר לזר להדליקן".
כאשר ההטבה נעשתה על ידי הכהן, ניתן להוציא את המנורה מההיכל כדי שה"זר" יוכל להדליקה, אך לאחר מכן יש להכניסה פנימה, אל מקומה האמיתי, אל ההיכל, ושם היא צריכה לעמוד ולהאיר.
וכיון שמקומה של המנורה הוא בהיכל פנימה, מקום בו "זר" לא יכול להיכנס, לכן מצווה התורה בפרשתנו את אהרן הכהן "בהעלותך את הנרות", כי בדרך כלל עושה זאת הכהן בהיכל פנימה.
•
מלבד המובן הבסיסי של "הדלקת נרות המנורה" במובנם הגשמי, להדליק נרות במנורה - יש להדלקת נרות המנורה גם משמעות פנימית .
נרות המנורה מסמלים את עם ישראל, את הנשמה האלוקית שיש לכל יהודי. וכדברי הפסוק במשלי "נר ה' – נשמת אדם". נשמתו של היהודי היא נר ה'.
וכמו שבמנורה היו שבעה קנים, שבעה נרות, כך גם נשמות עם ישראל מוגדרים לשבע סוגים של עבודת ה'. ישנם כאלו שעיקר הקשר שלהם עם הקב"ה הוא מתוך רגש של אהבה לה', ישנם כאלו שעיקר הקשר שלהם עם הקב"ה הוא מתוך תחושה של יראה, וכך יש שבע סוגים של נשמות.
ותפקידו של אהרן הכהן הוא: "בהעלותך את הנרות", עליו להעלות את "הנרות", להאיר את הנשמות של עם ישראל, לחבר את עם ישראל, את "נר ה' נשמת אדם" עם הקב"ה.
ובמסגרת תפקיד זה של הדלקת נרות הנשמה של כל עם ישראל, ישנם את שלושת הדינים איתם פתחנו: (א) הדלקת הנרות כשרה גם על ידי מי שאינו כהן. (ב) הטבת הנרות צריכה להיעשות רק על ידי כהן. (ג) מקומה של המנורה הוא – בהיכל בית המקדש.
•
הדלקה כשרה בזר:
העבודה של "בהעלותך את הנרות", להאיר נשמות של יהודים, היא לא נחלתם הבלעדית של הכהנים. ההדלקה כשרה גם בזרים.
כל יהודי יכול ונדרש, למלא את המשימה הזו. המשנה בפרקי אבות (פרק א, יב) אומרת: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
המשנה מורה לכל יהודי באשר הוא : "הוי מתלמידו של אהרן". גם אם אינך כהן, נדרש ממך להיות "תלמידיו של אהרן", קח ממנו הוראה לחיים, עליך להיות "אוהב את הבריות – ומקרבן לתורה". כל אחד, גם "זר", צריך לאהוב כל יהודי שיש בו נר ה', ועליו לקרב אותו אל התורה, להאיר את נשמתו.
הטבת הנרות – רק על ידי כהן:
היות וההדלקה כשרה בזר, ומכל אחד נדרש להאיר את הזולת, יכול אדם לחשוב, כיון שהעיקר הוא לתת לזולת את אור התורה, "ומקרבן לתורה", אזי לא משנה כיצד ובמה אני אאיר אותו.
אקח נושא בתורה כפי שאני מבין אותו, לפי ההבנה האישית שלי, אתאים אותו להבנה של הזולת, ובכך אאיר אותו. אבחר לעצמי דרך מסוימת של קיום מצוות, דרך שתתאים גם לי וגם לו, ובכך אפעל עליו.
הפרט השני בדיני הדלקת המנורה אומר, שלמרות שההדלקה כשרה גם בזר, אבל את הטבת הנרות, את ההכנה להדלקה, את הכנת השמן והפתילות שבאמצעותם מאירים את "נר ה' נשמת אדם" – את זאת צריך לעשות רק הכהן. ואילו זר שהטיב את המנורה – זו הטבה פסולה.
הכוהנים הם שבט שלא קיבל נחלה גשמית בארץ ישראל. על הכוהנים אומרת התורה "ה' הוא נחלתו". הכוהנים הם שבט שמופרש מהוויות העולם הזה, וכל תפקידם הוא להיות דבוקים ומאוחדים עם הקב"ה, להיות משרתים בבית המקדש ולעבוד את הקב"ה.
רק הכהן, מי שלא מונח בהוויות העולם הגשמי החומרי, יכול להיטיב את הנרות, רק הוא יכול ליצוק את השמן ולהכין את הפתילות. הוא זה שקובע באיזה "שמן" ובאיזה חומרים יש להשתמש כדי להאיר את הנרות-הנשמות.
רק אחרי שהכהן הטיב את הנרות, כאשר ישנו שמן שקיבל את אישורו של הכהן, אזי ניתן להוציא את המנורה עם השמן שבה, וגם הזר יכול ונדרש להעלות בה את האש, לקרב את הבריות אל התורה.
מקומה של המנורה – הוא בהיכל
המשנה במסכת כלים (א, ו ואילך) מונה "עשר קדושות" זו מעל זו: "ארץ ישראל" קדושה משאר הארצות. "עיירות מוקפות חומה" – קדושות משאר ארץ ישראל. "ירושלים" מקודשת משאר העיירות. "הר הבית" מקודש מירושלים וכן הלאה, עד ל"היכל", ועד לקדושה הנעלית ביותר – "קדש הקדשים".
למרות שגם מקומות אחרים הינם קדושים, אך מקומה של המנורה הוא בתוך ה"היכל", ואם היא עומדת במקום בעל קדושה פחותה – זה לא מקומה, ולא ממלאים את ייעודה של המנורה.
משמעותו של פרט זה בהלכה בנוגע אלינו: כאשר אני מדליק את המנורה-נשמה שלי, או את הנשמה של הזולת, אני יכול לחשוב, די בכך שאאיר אותי או אותו, ואעמוד במקום קדוש. מי אומר שעלי לדרוש מעצמי או מזולתי להתקדם עוד, להוסיף בקדושה עוד ועוד. די בכך ש"המנורה דולקת" והיא עומדת "במקום קדוש".
על כך באה הלכה זו ואומרת – מקומה של המנורה הוא ב"היכל". למרות שגם מקומות פחותים ממנה הינם קדושים, אבל מקומה הוא במקום בעל קדושה יתירה. אם המנורה עומדת במקום בעל קדושה פחותה – הדבר לא מושלם.
כל עוד ניתן להתקדם עוד, לעלות למקום קדוש יותר – לא סיימתי את התפקיד שהקב"ה הטיל עלי.
(לקוטי שיחות חלק ב)