אחד הנושאים המסופרים בפרשתינו הוא תלונת עם ישראל על המן שירד להם מהשמים. "ויבכו בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם .. ועתה נפשינו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו".
ולעומת תלונות בני ישראל - התורה מתארת את מעלותיו של המן: "והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח", והיא ממשיכה ומספרת: "שטו העם ולקטו, וטחנו בריחיים, או דכו במדוכה, ועשו אותו עוגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן, וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו".
בתלמוד במסכת יומא (עה) ישנה סוגיא ארוכה בנושא המן, ובין הדברים שואלת הגמרא: בפרשת בשלח, המן מתואר בשם "לחם", "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" – שמשמעו, לחם המוכן לאכילה. ואילו בפרשתינו התורה מתארת את המן בשני כינויים אחרים: "ועשו אותו עוגות", שמשמעו (לא "עוגה" המוכרת לנו, אלא) בצק עגול, בצק מוכן לאפיה. הוא עדיין לא "לחם", אלא נדרש לאפות את המן כדי שהוא יהיה ראוי לאכילה. ותיאור נוסף: "וטחנו בריחיים" – שמשמעו שהוא עדיין גם לא "עוגות", עדיין לא בצק, אלא יש לטחנו בריחיים, לאחר מכן לעשות אותו בצק, ורק לבסוף לאפותו.
ומבארת הגמרא: שאכן ירדו כמה סוגי מן, לצדיקים - הוא ירד כ"לחם". לבינונים - הוא ירד כ"עוגות", ונדרשה מהם עוד פעולה כדי שהם יוכלו לאכול אותו. ואילו לרשעים - הוא ירד עוד לפני "וטחנו בריחיים", וכדי שהם יוכלו לאכול את המן, נדרשו מהם כמה מלאכות.
רעיון דומה מספרת הגמרא, בפרשתינו נאמר: "וברדת הטל על המחנה" – שהטל (ועליו המן) ירד ממש "על המחנה", בינות לאהלים. פסוק קודם אומר "שטו העם ולקטו" – שהעם נדרש "לשוטט", ללכת למרחק, כדי לאסוף את המן. ואילו בפרשת בשלח כתוב "יצא העם ולקטו" – שנדרש מהם "לצאת" כדי ללקט מן. אמנם לא "לשוטט "במרחקים, אבל מאידך זה לא ירד אצלם "על המחנה".
והגמרא מסבירה, שההבדל הוא בין צדיקים, בינונים ורשעים. לצדיקים – הוא ירד "על המחנה", בפתח האוהל. לבינונים – "יצאו העם ולקטו", ואילו הרשעים – הם "שטו העם ולקטו".
•
בספר "מכילתא" של רבי שמעון בר יוחאי, הוא מחבר את ירידת המן, את תוכן הדברים שהוא ירד יחד עם הטל, עם העובדה שהוא ירד לכל עם ישראל, גם לרשעים :
הטל, בשונה מגשם, אינו נעצר לעולם, הוא יורד בכל יום, בקיץ ובחורף. לעומת הגשם שזקוק ל"אד יעלה מן הארץ", למים שיעלו מלמטה, והגשם לא יורד תמיד – גם כאשר עולים אידי לחות מהארץ.
הגשם, מסמל את ההשפעה מלמעלה התלויה בעבודתו של האדם. כאשר בני האדם נוהגים כנדרש, כשהם שבים בתשובה, כאשר יש "לחות שעולה מלמטה" – אזי יורד גשם, שפע ושכר מהשמים.
הטל, לעומת זאת, זו השפעה שיורדת מלמעלה כל העת, ללא קשר לעבודת ומעשי בני האדם.
המן - אומר רבי שמעון בר יוחאי - ירד יחד עם הטל, כי ירידתו לעולם בכל יום, לא קשורה עם עבודת האדם. הדבר היה בזכות ובכח תפלתם של שוכני עפר, הודות לאבות האומה, אברהם יצחק ויעקב.
הודות לאבות האומה, המן ירד לעם ישראל מלמעלה, בכל יום, מבלי להתחשב במעמדם של כלל האומה, בין אם הם חטאו באותם ארבעים שנה ובין אם לאו. ולא משנה מי הוא האדם, האם הוא צדיק, או בינוני או רשע שממנו נדרש "טחנו בריחיים", ו"שטו העם". גם רשע זה קיבל בכל יום את מנת המן היומית שלו, "עומר לגולגולת", בדיוק כמו משה רבינו.
האבות הם "נשמות כלליות" של כל עם ישראל, ותפלת אותם אבות שוכני עפר, הועילה לבניהם לקבל את המן בכל יום, גם ללא כל עשיה ופעולה חיובית מצידם.
•
כמו האבות, כך גם נשיאי ישראל בכל דור. גם אחרי הסתלקותם מן העולם, הם פועלים "ירידת המן" ל"בנים" שלהם, לאלו הקשורים אליהם.
בכל דור ודור ישנה "נשמה כללית", נשמה קדושה שכל נשמות הדור קשורות אליה, וככזו – היא קשורה עם כל אחד ואחד מאנשי הדור, והיא זו המקשרת את אנשי הדור עם הקב"ה.
מבואר בתורת החסידות, שלמרות שגופו של האדם חי מהנשמה שלו – מכל מקום לא כל הנשמה מתלבשת בגופו. הגוף הגשמי המוגבל קטן מהכיל את מעלת ואיכות קדושת הנשמה. הגוף חי רק מ'הארה' חלקית מעצמיותה הרוחנית הנעלית של הנשמה. ואילו עיקר הנשמה נמצאת בעולמות העליונים, והיא 'משדרת' ומחיה את הגוף הגשמי באמצעות ה'אור' החלקי שלה שנמצא בגוף.
כדוגמא מוחשית לכך, תורת החסידות מביאה את הרעיון הבא: המשנה אומרת "בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת"... ישנם הכרזות שונות שמשמיעים בשמים לבני האדם, להתעורר בתשובה וכדומה.
נשאלת השאלה – לשם מה מכריזים זאת, באם האדם לא שומע את ההכרזות הללו, לכאורה אלו הכרזות לחינם. וההסבר הוא, שאמנם האדם למטה לא שומע את ההכרזות הללו, אבל נשמתו שלמעלה שומעת זאת, והיא "משדרת" לגוף למטה איתותים ממה שהיא שומעת שם.
זה ההסבר לתופעה, שלעיתים קורה והאדם לפתע מתעורר ברגשי תשובה, ברצון לשנות את דרכו. זאת משום שהגוף למטה קלט את התשדורת מנשמתו, ששמעה את ה'בת קול' שהוכרזה בשמים.
כמו שכל גוף קשור עם נשמתו למעלה, כך גם כל אחד קשור עם ה"נשמה הכללית" של הדור. גם כאשר האדם נמצא בעולם הגשמי, והנשמה הכללית נמצאת למעלה.
מה שנדרש מאיתנו הוא – להיות קשורים אל הנשמה הכללית הזו, ולזכות לכך שהיא תשפיע לו "מן".
•
כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע התבטא שהפרנסה כיום היא כמו "מן", היא באופן ניסי. זה שליהודים בזמן הגלות יש פרנסה גשמית – זה נס של ממש, זה ממש "מן מן השמים".
הפרנסה שאדם מרוויח – אינה קשורה בעבודתו, למרות שנראה שעבודתו ויגיעתו הם אלו הגורמים לפרנסתו, אך האמת היא שזה רק כיסוי חיצוני. ישנו אדם שעובד קשה לפרנסתו – והוא מרוויח סכום זעום, לעומת זאת חבירו משקיע מעט – ומרוויח סכומים ניכרים.
הפרנסה בזמן הגלות אינה תלויה בעבודתו של האדם, אלא היא באופן על-טבעי, "מן מן השמים".
הודות לאבות האומה, הודות לנשיאי ישראל שבכל דור, הודות לתפלת הנשמה הכללית של הדור – יורד לנו מן, אנו מקבלים את הצרכים שלנו, גם הפרנסה הגשמית של כל אחד מאיתנו.
לא משנה מה מעמדינו הרוחני, האם אנחנו ראויים לאכול "לחם", האם אנו מאותם אלו ש"אפו אותו עוגות", או שאנו מהסוג של "טחנו בריחיים". כולנו זוכים ומקבלים בכל יום את המן.
מה שנדרש מאיתנו – הוא להיות "בנים" של האבות, להיות "זרעו בחיים" של נשיא הדור. להיות קשורים אל הנשמה הכללית של הדור. ואז נזכה לקבל את המן בכל יום ויום.
חז"ל מבארים כמה סיבות לכך שהמן ירד בכל יום ולא ירד פעם אחת עבור חודש או שבוע: ראשית –כדי לחזק את האמונה שלנו בכל יום בבורא העולם, כדי שתמיד נתלה עינינו לשמים. שנית – כדי שנקבל בכל יום אוכל טרי וחם.
עלינו להיות "זרעו בחיים", להיות קשורים לנשמה הכללית של הדור, להיות קשורים בכל יום, לתלות בכל יום עינינו למרום – ואז נזכה לקבל בכל יום "מן" טרי ובריא. שפע של גשמיות ושפע של רוחניות.
(משיחת י"ב שבט תשי"ד)