פרשת בהעלותך חלה תמיד לאחר חג השבועות, החג בו קיבלנו את התורה.
בהיות וכך הוא סדר לוח קריאת התורה, משמע שיש בזה מסר ולקח עבורנו. אחרי שקיבלנו את התורה עלינו להתקדם הלאה, ולהגיע אל פרשת בהעלותך.
מה המסר שיש בזה, מה התוכן של פרשת בהעלותך, שכעת, אחרי קבלת התורה, עלינו להגיע אליו?
•
פרשת בהעלותך פותחת בהוראת הקב"ה לאהרן הכהן על אופן הדלקת נרות המנורה במשכן:
"דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות, אל מול פני הנורה יאירו שבעת הנרות". תפקידו של אהרן הכהן הוא להדליק את המנורה במשכן.
מה המטרה של הדלקת המנורה במשכן, האם היא נועדה להאיר אותו, האם המטרה של הדלת המנורה היא שיהיה כביכול להקב"ה בביתו, במשכן, אור?
או בלשון הגמרא (מנחות פו) "וכי לאורה הוא צריך", האם הקב"ה זקוק לאור זה?
בספר מלכים א' מתואר צורת בית המקדש הראשון ששלמה המלך בנה. והפסוק כותב שם (ו, ד): "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים", שלמה המלך בנה את חלונות היכל בית המקדש בצורת "שקופים אטומים".
מה פירוש המילים "שקופים אטומים", מבארת הגמרא (מנחות שם) שחלונות היכל המקדש היו שונים, הפוכים, מחלונות שאדם בונה בביתו.
כאשר אדם בונה בית, הוא מחפש להכניס פנימה אור, שהבית יהיה מואר מאור היום. לשם כך הוא בונה את החלונות כך שהצד הפנימי שלהם, בתוך הבית, יהיה רחב יותר מאשר בחוץ.
לעומת זאת, חלונות בית המקדש היו "שקופים אטומים" שמשמעו הוא "שקופים - מבחוץ, ואטומים - מבפנים". בצידם הפנימי, בתוך בית המקדש - הם היו "אטומים", צרים יותר. ואילו מבחוץ, בחלקו החיצוני של הכותל - הם היו "שקופים", במשמעות של "השקפה" וראיה, רחבים יותר.
דבר זה בא לבטא שבית המקדש לא היה צריך אור מבחוץ, אלא להיפך - בית המקדש הקרין אור החוצה, ממנו אל העולם. כדי שהעולם יוכל לקבל את האור של בית המקדש במידה המירבית, שלמה המלך בנה את החלונות באופן כזה שחלקם הרחב יהיה כלפי חוץ.
מטרת הדלקת מנורת המקדש, "בהעלותך את הנרות", לא נועדה להאיר את היכל המקדש, הקב"ה לא זקוק לאור זה, "וכי לאורה הוא צריך"? הקב"ה הוא זה שמאיר את העולם, הוא זה שלקח אותנו ארבעים שנה במדבר והלכנו שם לאורו.
מנורת המקדש נועדה להאיר את העולם, להשפיע את קדושת המקדש החוצה, אור המנורה מאיר החוצה באמצעות "חלוני שקופים אטומים".
•
היכולת להאיר החוצה, היכולת להאיר את העולם באמצעות נרות המקדש, היכולת להיות "בהעלותך את הנרות" - אפשרית רק לאחר מתן תורה.
לפני מתן תורה לא היה הדבר בכוחינו, אך לאחר שקיבלנו את התורה בחג השבועות, כעת אנחנו יכולים להתקדם אל פרשת בהעלותך.
מה מיוחד במתן תורה, מדוע רק לאחר מתן תורה אנחנו יכולים להאיר את העולם עם באור של קדושה?
כשהתורה כותבת היכן יש להעמיד את המנורה בבית המקדש, באיזה מקום עליה לעמוד, היא כותבת (ויקרא כד): "מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד יערוך אותו אהרן". על המנורה לעמוד "מחוץ לפרוכת העדות".
מה פירוש במילים "פרוכת העדות", מה משמעות המילה "עדות", הלא התורה יכלה לכתוב "מחוץ לפרוכת, באוהל מועד, יערוך אותו אהרן", ללא המילה "העדות".
מבארת הגמרא במסכת מנחות שהמנורה היא בעצם "עדות", המנורה היוותה "עדות" לכך "שהשכינה שורה בישראל". היה בה נס שהתרחש בה כל יום, ונס זה היווה "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
הנר המערבי של המנורה, היה מקבל את אותה מידת שמן כמו שאר ששת הנרות, והוא היה הנר הראשון אותו היה הכהן מדליק, ולמרות זאת - נר זה היה דולק יותר מאשר שאר ששת הנרות. הנר המערבי מסמל את הקירבה לפרוכת, הקירבה למקום הארון שבו היו מונחים הלוחות, ובשל קדושתו היה מתרחש בו נס, נס שהיווה "עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
גם לפני מתן תורה עם ישראל היה עם נעלה, עם שהוא שונה מאומות העולם, כבר ביציאת מצרים זכינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים כדי לגאול אותנו משם. לאחר מכן בקריעת ים סוף, כאשר פרעה וחילותיו טבעו בים, ופרעה היה "מושל בכיפה", מצרים היתה המעצמה החזקה ביותר באותם ימים, וכאשר פרעה טבע בים - כל העולם פחד בעם ישראל, דבר שביטא את עליונותם של עם ישראל על כל העולם -
אך למרות חשיבותו של עם ישראל, עדיין לא היינו במצב של "השכינה שורה בישראל". "השכינה" ו"ישראל" היו שני דברים נפרדים, אמנם עם קשר ביניהם, אבל הם לא הפכו להיות דבר אחד, השכינה לא היתה "שורה" בישראל. המשמעות של "שורה" - הוא שזה המקום שלה, שם היא נמצאת.
עד מתן תורה היתה חלוקה בין העולם העליון, הרוחניות והקדושה, לבין העולם הגשמי התחתון. למרות שלפני מתן תורה הקב"ה מכנה אותנו בתואר "בנים" שלו, וכפי שהקב"ה אומר למשה רבינו שיאמר לפרעה (שמות ד כב) "בני בכורי ישראל" - אבל "בן" ו"אבא", למרות שהם קרובים מאוד, הם שני אנשים שונים. עד מתן תורה היתה חלוקה בין עליונים ותחתונים.
אך בעת מתן תורה, הקב"ה ביטל את הגזירה הזו, בעת מתן תורה נוצר חיבור ואחדות בין הרוחניות, העליונים, לבין הגשמיות, העולם הזה. הקב"ה ירד אל העולם הזה, אל הר סיני, ויצר אחדות בין קדושה וגשמיות. מרגע מתן תורה אנחנו יכולים לקחת מוצרים של העולם הגשמי ולהחדיר בהם קדושה, להכניס קדושה בגשמיות העולם. ביכולתנו לקחת עור של בהמה, דבר גשמי, וליצור ממנו קלף ולכתוב עליו ספר תורה, והוא הופך להיות דבר קדוש. זו המעלה שהתחדשה בעת מתן תורה.
במתן תורה נוצר מצב בו "השכינה", הקדושה הרוחנית, "שורה בישראל", מתאחדת עם עם ישראל.
ולכן, אחרי מתן תורה, אחרי שהתאחדנו עם הקב"ה, הרי שביכולתנו ומחובתנו, להתקדם אל פרשת "בהעלותך את הנרות" - להאיר את העולם כולו, באור קדושת המקדש, עם אורה של המנורה.
בית המקדש הגשמי אמנם חרב, אבל לכל יהודי יש בנשמתו "מנורת זהב". לכל יהודי יש אור רוחני, אור הנשמה שלו, הקשר הפנימי שלו עם הקב"ה, קשר שלעולם לא נחרב, לעולם אינו כבה.
על כל אחד מאיתנו לקחת את ה"מנורה" הזו, את האור שנמצא אצלינו פנימה, אצל כולנו "השכינה שורה בישראל" - ולהאיר איתו את הסביבה, להיות "שקופים אטומים", להאיר את העולם סביבנו באור של קדושה, אור הנשמה,
ולא רק ביום כיפור או בשבת, אלא כמו המנורה שהיתה דולקת "תמיד" בכל ימות השנה, כך גם אנו, מוטל עלינו להאיר את הסביבה באור של תורה ומצוות, "תמיד" בכל יום מימות השנה.
(משיחת שבת בהעלותך תשכ"ו)