מנורת חנוכה גדולה, מרהיבה ביופייה, עשויה כולה נחושת, פיארה את בית-הכנסת הגדול של וילנה. היא הייתה נטועה בבסיס אבן מיוחד, מימין לארון-הקודש, וצורתה כשל מנורת המקדש, על גביעיה, כפתוריה ופרחיה.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה (בשנת תרע"ד) הובלה המנורה בפקודת ממשלת רוסיה למוסקווה, עם חפצי-קודש נוספים, בעלי ערך היסטורי, שנלקחו מבתי-הכנסת אל גנזי הממלכה.
כך אבדה המנורה הנפלאה של בית-הכנסת הגדול, אך סיפור המעשה הכרוך בה לא אבד. הדבר אירע לפני כשלוש-מאות שנים, ומעשה שהיה כך היה:
על כס הרבנות בווילנה ישב הגאון רבי יהושע-השל. ימים קשים עברו אז על יהודי העיר. בתוך כמה עשרות שנים עברה וילנה מידי ממשל אחד למשנהו. פעם נפלה בידי השוודים ופעם מלך עליה פיוטר הגדול. אחר-כך חזרה לשוודיה ולבסוף הועברה לפרידריך אוגוסט מלך פולין.
כל כובש הטיל על יהודי העיר מיסים משלו, עד שלבסוף נתרוקנו הקופות ולא נותר עוד ממי לגבות מס. התחכמו שונאי ישראל והפקיעו מידי היהודים את בית-הכנסת הגדול עצמו, כמשכון וכעירבון, עד אשר תסלק הקהילה היהודית את המס שהושת עליה.
נסגרו אפוא שעריו של בית-הכנסת הגדול ופסקו קולות התפילה והתורה מאותו בית-מקדש מעט של ירושלים דליטא. קל לשער את גודל כאבם של יהודי העיר על שלא נותר להם אפילו מקום שבו יוכלו להשיח את יגונם.
יום אחד פשטה שמועה מופלאה בעיר. היא עברה מפה לאוזן ושלהבה את דמיון הציבור. על-פי השמועה, בכל לילה, סמוך לחצות, בוקע ועולה מחלל בית-הכנסת הגדול קול של בכי ותחינה. שמועות שונות ומשונות התהלכו סביב הקול המסתורי.
רק מעטים ידעו את מקורו האמיתי של הקול: כעשרה מזקני העיר נהגו להתענות בימי שני וחמישי, לרגל המצב. מדי לילה, לקראת חצות, היו נכנסים למנהרת-סתרים ארוכה, שהוליכה אותם עד מרתף בית-הכנסת הגדול, ושם היו עורכים 'תיקון חצות'.
השמועה על הקול המיילל בלילות הגיעה גם לאוזניו של דוכס וילנה. לילה אחד יצא בלוויית משרתיו אל בית-הכנסת הגדול. בתחילה בדק הדוכס ומצא כי כל דלתות בית-הכנסת וחלונותיו סגורים ומסוגרים. אחר-כך המתין לשעת חצות, והנה, נכונה השמועה - קול עמום של בכי הפר לפתע את דממת הליל.
נרגש ציווה הדוכס להביא לו סולם ארוך. הוא טיפס לחלון הגבוה שבכותל המזרח והציץ בעדו פנימה. נשימתו נעתקה נוכח המראה שנגלה לעיניו: דמויות מסתוריות, עוטות לבן ועטורות שיבה, הצטופפו לרגלי ארון-הקודש סביב נר דולק ובכו חרש.
חיוור כסיד ירד הדוכס מהסולם, עלה על סוסו ודהר במהירות רבה לביתו. אך גם שם לא עזבו המראה המופלא שראו עיניו בתוך בית-הכנסת הנעול של וילנה. באותו לילה נדדה שנתו של הדוכס. בשלב מסויים הקיץ מזיע מחלום ביעותים, שבו הופיעה לפניו אחת הדמויות בלבן, שראה בבית-הכנסת, והזהירתו לחדול מלהציק ליהודים.
בבוקר יום המחרת שלח הדוכס לקרוא לראשי הקהילה. הוא הודיע להם כי יהיה מוכן לפתוח מחדש את בית-הכנסת, אך זאת בתנאי שימשכנו אצלו אחד מתשמישי הקדושה היקרים של בית-הכנסת.
בעצת המרא-דאתרא הוחלט למשכן בידי הדוכס את מנורת הנחושת העתיקה. שמח הדוכס על ההחלטה ובחר להעמיד את המנורה באחד מאולמות הפסלים שבביתו. כשניסו להדליקה, החלה המנורה להעלות עשן סמיך והשחירה את הפסלים. לא הועילה החלפת השמנים האחרים - המנורה הוסיפה להשחיר את האולם עם הפסלים שבו. באין-ברירה ומתוך פחד פנימי עמוק התיק הדוכס את מקומה מאולם הפסלים לחדר שמור וצנוע.
באו ימי החנוכה. ביקשו יהודי וילנה להדליק נר של חג ונזכרו כי המנורה ממושכנת אצל הדוכס. העמידו מנורה אחרת ובירכו, אבל הנרות לא דלקו יפה ולא האירו כשיעור הזמן שקבעו חכמים. החליפו את הנרות, אך גם אלה דעכו בטרם זמנם. אמר הרב: "מן השמים מרמזים לנו שעלינו לפדות את המנורה הגדולה. אסור להניח תשמישי קדושה בידי הגויים".
כבר למחרת החלה חברת 'נר תמיד' של קהילת וילנה לקבץ כסף כדי לגאול את המנורה. שש שנים תמימות עברו מאותו יום, עד שהצליחו יהודי העיר העניים לאסוף את סכום המס הכבד שהטיל עליהם הדוכס.
בערב היום הראשון של חנוכה תצ"ג הייתה ליהודי וילנה אורה ושמחה. בתהלוכה רבת-משתתפים ובליווי חבורת כליזמרים, הובאה המנורה מביתו של הדוכס והושבה למקומה המכובד בימין ארון-הקודש.
באותה שנה התכנסו כל יהודי וילנה בבית-הכנסת הגדול, לראות ולשמוע כיצד מדליקים ומברכים על נרות החנוכה במנורת הנחושת העתיקה.