זה היה באחד מלילות החנוכה תש"ד. אני ועוד כשלושים בנות יהודיות שבנו לצריפנו שבמחנה-העבודה ברנסדורף בסלובקיה. כל היום הועבדנו קשה במפעל האריגה שייצר ציוד לצבא הגרמני, ולעת ערב הוחזרנו למחנה בליווי חיילי אס-אס.
בחוץ התחוללה סערת שלגים עזה, ואנחנו היינו מכונסות בתוך עצמנו, כל אחת עם זיכרונותיה ומחשבותיה. כבת שבע-עשרה הייתי. לנגד עיניי צפו ועלו ימי החנוכה העליזים, בשנות ילדותי ונערותי, בחיק ה בקלצה (פולין). ראיתי את עצמי יושבת עם ששת אחיי ואחיותיי בחברת אבא, ר' יחיאל-אהרון שפרנפלד, ואימא, חווה, סביב החנוכייה, כשריח הלביבות ממלא את האוויר.
כעת הייתי במצב-רוח שונה לגמרי. הרהרתי באחותי הגדולה ממני, רחל, שבאותה שעה בילתה במחנה-עבודה אחר בפרשניץ. נזכרתי באבא, רב ושוחט נשוא-פנים, שלפני כמה חודשים תפסו אותו חיילי אס-אס ברחוב וגילחו את מחצית זקנו, לאורך פניו. צמרמורת הרעידה את גבי כשנזכרתי במראהו הנורא ובעיניו הכבויות, כשחזר לאחר מכן הביתה.
דמעות חנקו את גרוני כשהרהרתי באחי אברהם, צעיר יפה-תואר ומוכשר, תלמיד בישיבת חכמי-לובלין. יום אחד, בעודו מתפלל עם אבא בבית-הכנסת בעיירה ניסקה, הוציאוהו חיות-טרף נאציות החוצה ומול עיני אבא ירו בו למוות, רק משום ש"בחור יפה כל-כך לא צריך להימצא בקרב היהודים".
אז עוד לא ידעתי כי גורל דומה נגזר כעבור זמן גם על אימא ועל ארבעת אחיי הצעירים ממני - חיים, יוסי, מוישל'ה ופייגל'ה, שנספו באושוויץ. אבא נורה למוות חודשים אחדים לפני תום המלחמה.
פתאום נקטעו כל המחשבות על-ידי שתי נקישות על החלון. זה היה האנץ, צעיר מהסביבה, שהצליח בדרך כלשהי להתקרב לצריף, ושבכל הזדמנות אפשרית ניסה לעזור לנו. פעם הביא לחם ופעם פרי. תמיד היינו שואלות את עצמנו אם אין דם יהודי זורם בעורקיו.
החלון נפתח. האנץ השליך פנימה שקית והסתלק. בשקית היו תפוחי-אדמה אפויים, שהדיפו ריח נעים ומעורר תיאבון. "נס חנוכה!", אמרנו לעצמנו וזיק של אור ניצת בעינינו. כעבור שנייה הסבה אחת הבנות את תשומת לב כולנו למספר תפוחי-האדמה - תשעה. ראינו בכך קרן אור שמימית בים החושך הכללי. הזיק הקטן נהפך להתרוממות-רוח של ממש.
כולן החרישו, אבל הבנות נמנעו מלשלוח יד לאחוז בתפודים, לאוכלם. סידרנו אותם בשורה ישרה על הרצפה - שמונה תפודים קרובים זה לזה, והתשיעי, מרוחק מהם קמעה, כנגד ה'שמש'. ופתאום, בבת-אחת עלתה שירה שקטה מכל פינות הצריף: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח"...
כך ישבנו ושרנו זמן רב, מקצתנו בעיניים עצומות, חוזרות אל השעות היפות בחיינו, אוחזות ברגע הקסום, ממאנות להניח לו לחלוף.
לפתע נפרצה הדלת בפראות. למראה שני אנשי האס-אס שעמדו מולנו, ניתרנו ממקומנו בבעתה. נראה שאף שהשתדלנו לשיר בשקט, הגיעו הקולות לאוזניהם. אחד מהם הבחין בשורת תפוחי-האדמה. הוא ניגש אליהם בצעדים מהירים, ובעיניים יורקות אש רמס במגפו הכבד תפוד אחר תפוד כשהוא סופר בקול - "אחד, שניים... תשעה!".
תהומות אין-קץ של רוע ושנאה ניבטו מעיני השניים. הם פתחו במטר קללות גסות בגרמנית והחלו להשתולל בצריף, מצליפים בנו במגלבים הקטנים שבידיהם, תשע הצלפות לכל אחת ואחת מאיתנו.
אך גם בזאת עדיין לא התקררה דעתם. הם תבעו לדעת מי נתן לנו את התפודים. כל הבנות שתקו. "יש לכן עשרים וארבע שעות לחשוף את זהות הפושע", הזהירו. "אם עד אז תשמרו על שתיקתכן, תשלמו על כך ביוקר".
השניים כבר עמדו לצאת, כשאחד מהם סב לעברנו כדי להבהיר את כוונתם ולסלק כל אשליה: "אם לא תגלו את זהות הפושע, נעמידכן בשורה עורפית וכל בת תשיעית תיירה", צרח והסתלק.
לילה קשה מאוד עבר עלינו. התרוממות-הרוח נהפכה באחת למפח-נפש. מתח נורא עמד בחלל הצריף. כל יום המחרת נשאנו בליבנו תפילה חרישית לריבון העולמים, להעברת רוע הגזֵרה.
והנס אמנם אירע: באותו ערב חל חגם של הנוצרים. אנשי האס-אס הלכו לחגוג ושתו לשוכרה. הם רקדו ועלזו עד שנפלו שדודים ושכחו אותנו. המועד שקצבו לנו עבר עלינו בשלום. הוספנו להתפלל שלא ישובו וייזכרו בכך. ואכן, הקב"ה שעה לתפילתנו וכל העניין כולו נשכח כלא-היה. אז גם ידענו, כי נס החנוכה שפקד אותנו היה שלם.
ברוך ה', זכיתי לעלות ארצה, להקים ולספר את סיפור נס חג חנוכה הפרטי שלי גם לשני ילדיי ולששת נכדיי.
(תודתנו למספרת הסיפור, הגב' שושנה אגוזי, גבעת-סביון)