לכבוש את הארציות
פרשת המרגלים מלמדת, כי גם אנשים גדולים וצדיקים כנשיאי שבטי ישראל עלולים לחטוא. אך כיצד ניתן להבין כי חטאם של אלו מגיע עד כדי מאיסה בארץ המובטחת, וחמור מכך, העדר אמונה באופן קיצוני ביכולת ה' להביא את העם לארץ ישראל תוך השמעת ביטויים "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו" (מהקב"ה כביכול)?!
תורת החסידות מבארת, כי הנשיאים היו בבסיסם אנשי אמונה אוהבי ה'. הם התאהבו בחיי המדבר הרוחניים, רחוק מהמולת החיים הארציים. במדבר קיבלו את מזונם מהשמיים ומוגנו וטופחו על-ידי ענן השכינה האלוקי. הסיור בארץ כנען והמפגש עם תרבות העמים וחיי-עמל-כפיים, החזירו אותם למדבר נחושים לדבוק בחיי הרוח.
זו משמעות דבריהם: "ארץ אוכלת יושביה" - הכניסה לארץ "תבלע" אותנו אל חיי ארציות וחומרנות.
גם החשש - "לא נוכל לעלות", הוא המשך ישיר של תפיסת עולם זו. המרגלים האמינו בכוחו האין סופי של ה', אך חששו כי ניסי מצרים וקריעת ים סוף לא ישובו עוד עם הכניסה לארץ ישראל. בארץ, כך האמינו, יוחלפו חוקי המדבר הניסיים בחוקי טבע אכזריים.
מסתבר, כי המרגלים החוטאים צדקו בכמה מהנחות היסוד שלהם, אך טעו בהבנת הרצון האלוקי.
החיים בארץ אכן דרשו "ירידה" אל הארציות והתמודדות עם מערכות חוקי טבע שלא הכירו כמותם במדבר. אך זהו חפץ ה'. העם שנגאל ממצרים וקיבל את התורה, נדרש עתה לבצע את המשימה: לכבוש את הארץ - את הארציות - ולהפיץ בה את תרבות התורה ואת האור האלוקי.