נושאי הפרשה - שלח
משה שולח מרגלים לתור את הארץ (יג, א-כ)
משה רבנו ממנה את שניים-עשר ראשי השבטים, לצאת לתור את ארץ כנען טרם יכבשו אותה בני ישראל. הוא מצווה עליהם לבחון את טיב הארץ ואת חוזקו וגודלו של העם היושב בה.
תרים את הארץ ומוציאים את דיבתה רעה (יג, כא-לג)
המרגלים תרים את הארץ במשך ארבעים יום, וחוזרים כשבידיהם פרות ענק המעידים על טיב הארץ. הם גם מספרים כי הארץ "זבת חלב ודבש", אך בפיהם דברים קשים על עוצמת האויב ועל כך שהארץ 'אוכלת יושביה'. המרגלים, להוציא כלב ויהושע, מסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".
בוכים ונענשים (יד, א-לח)
העם שומע את דברי המרגלים, ופורץ בסערה של בכי, כעס ומרדנות. יהושע וכלב, בגיבויים של משה ואהרון, מנסים לשכנע את העם כי הארץ טובה ויש לבטוח בה', אך העם זועם ורוצה לרוגמם באבנים. הקב"ה נגלה לפתע, ופונה אל משה בדברים קשים על עם , ועל כוונתו לכלותם. משה מתפלל ומתחנן לפני ה' שיסלח לעם . הוא גם משתמש בטיעון: "ואמרו הגויים... מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם, וישחטם במדבר". ה' מקבל את תפילתו של משה ואת טיעוניו ואומר "סלחתי כדבריך". ה' מודיע כי לא יכלה את העם, אך גוזר על כל בני הדור, אלו שכבר מלאו להם עשרים שנה, למות במדבר. רק בניהם יזכו להכנס לארץ לאחר נדודים במדבר במשך ארבעים שנה - כנגד ארבעים ימי תיור הארץ. את עשרת המרגלים מוציאי הדיבה הרעה, ה' עונש במגיפה קשה והם מתים מיד.
חטא המעפילים (יד, לט-מה)
העם מבין את טעותו ומצטער עליה, אך טועה בשנית ויוצא לכבוש את הארץ בניגוד להוראת משה. הקרב נגמר בתבוסה, ובני נאלצים להשלים עם הגזרה הקשה.
בהבאת קורבן מכל סוג - נדר או נדבה, מן הבקר או מן הצאן - יש להביא בנוסף, מנחות ונסכים בשיעור קבוע. התורה משתמשת במידות שנהגו באותם ימים: מידת עשרון לחומרים יבשים (גרגרים, קמח, סולת וכד') ומידת הין לנוזלים.
קורבן מן הכבשים: עשרון אחד סולת מעורב ברבע-הין שמן למנחה. רבע-הין יין לניסוך.
קורבן איל: שני עשרונים סולת מעורבים בשליש-הין שמן למנחה. שליש-הין יין לניסוך.
קורבן מן הבקר: שלושה עשרונים סולת בלולים בחצי-הין שמן למנחה. חצי-הין יין לניסוך.
כאשר סוג הקורבן מחייב הבאת מספר בעלי חיים, 2 כבשים, 7 פרים וכד', יש להכפיל באופן דומה גם את המנחות והנסכים.
התורה מורה על שוויון בין הגרים ובין כל העם בעניין הבאת הקורבנות.
יש להפריש תרומה הנקראת 'חלה' מעיסת בצק.
הבאת קורבן לשוגגים ועובדים עבודת כוכבים ודין מיתה לעובד במזיד או מגדף.
בני ישראל מגלים כי אחד-העם מקושש עצים בשבת, בניגוד לציווי התורה. היות ועדיין לא נאמר דין איסור זה, מניחים אותו במשמר וממתינים להנחיות. הקב"ה מצווה להמיתו בסקילה, והעדה מקיימת את הציווי.
ה' מצווה להטיל בכל בגד של ארבע כנפות פתילים שזורים, הנקראים ציצית. בין פתילי הציצית צריך להיות פתיל תכלת אחד. בראיית הציצית יזכרו בני-ישראל את מצוות ה', לא יגררו לעשיית עבירות ויהיו קדושים לה' המוציא אותם מארץ מצרים.
בפרשה 119 פסוקים.