על פי ליקוטי-שיחות חלק ח שיחה א לפרשת שלח | לא כל הפרטים הובאו בדרשה - מומלץ לעיין במקור!
פתיחה
פתחו את החומשים בפרק יג פסוק ל. ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:כעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:
ויהס כלב - השתיק את כולם:
אל משה - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!... " השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, מתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים. שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר: "והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!":האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
רש"י מנסה להבין מה פשר המילים "אל משה". בלעדיהם הפסוק היה מובן: כלב בן יפונה, אחד מהמרגלים, החליט שלא ליישר קו עם שאר חבריו המרגלים והתנגד לתעמולת הדיבה שלהם נגד הארץ הקדושה. באמצע כנס ההסתה של המרגלים הוא לקח את המיקרופון לידיים והתעמת איתם כשהוא נושא נאום של חיזוק ותמיכה בעד כיבוש הארץ. אבל, לפי זה, המילים "אל משה" לא מובנות, הרי אף אחד לא דיבר על משה רבינו, כל הדיון כאן הוא כיבוש הארץ?
לכן לוקח רש"י את הפסוק ומפרק אותו לשלושה קטעים: "ויהס כלב את העם"; "אל משה"; "ויאמר...", וזה פירוש הפסוק: כלב בן יפונה כנראה הבין דבר ושניים בתקשורת והוא ידע שלא ניתן לדבר עם אנשים שבטוחים בצדקת עמדותיהם ולהוטים להתווכח עליהם, הם לא פנויים לשמוע דברים הפוכים מדעתם ובטח שלא יצלחו להבין שהם טועים, וכדי לעקוף את החסמים האלה, נקט כָּלב בתרגיל רטורי מתוחכם: דבר ראשון "ויהס כלב את העם" – כדי שהקול שלו בכלל יישמע בתוך כל הרעש והכאוס הוא פותח בטון מתלהם ומזלזל וכך העם חשב שהוא שותף לדעתם, שהוא חלק ממסע ההסתה, וכולם השתתקו על מנת להקשיב לו. את רגע ההקשבה שהשתרר הוא ניצל בשביל לשבח את משה רבינו והפגין בו אמון מוחלט, ובכך הוא קיים שלב נוסף בתכנית: במקום לדבר על הנושא שבוויכוח ולענות באופן ישיר על הטענות שהושמעו, הוא עובר לדבר בנושא אחר – "אל משה" – על משה רבינו, בתקווה שכך יהיה לאנשים קל יותר לקבל את תוכן הדברים.
רק בהמשך לכך הוא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה".
השאלה
אין ספק, שאפו לכלב על המהלך המבריק! אבל, אמנם הטקטיקה ברורה ויפה אלא שהמטרה היא הרי לשכנע את בני ישראל להיכנס לארץ. לפני רגע השתכנעו כולם בטיעונים החזקים של המרגלים שהוכיחו כי לא ניתן לכבוש את הארץ, למה כָּּלב סבור שכמה שבחים לא קשורים על משה רבינו יצליחו לשכנע את ההפך?
וגם, למה הוא בוחר דווקא את שלושת הנסים האלו מתוך רשימת הנסים הארוכה שחולל משה רבינו?
הביאור
כדי להבין איך כָּלב מפריך את טענות המרגלים, צריך קודם כל להבין היטב את הטענות שלהם. נחזור רגע אחורה, לשני הפסוקים הקודמים (כח,כט):
אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:זהו. אלו היו הדברים ששכנעו את כל העם שאין אפשרות לכבוש את הארץ. למה? מה המשמעות של הדברים?
אם ננתח את הדברים לעומק, נגלה ששזורות כאן שלוש טענות:
א. בפסוק הראשון הם טוענים שמדובר במעוז קשה, מבוצר ומחוסן, עם צבא חזק וגדול. אנחנו לא יכולים עליהם.
אבל הם ידעו בעצמם שהטענה הזו לא מספיקה. זו טענה מקצועית, מפוכחת, של מרגלים – ביטחוניסטים מנוסים. אבל טענה כזו לא ממש מפחידה עם שיש לו אלוקים אחד ושני עולמות. הם מאמינים בני מאמינים, וניבויי שחורות על סמך טיעונים מקצועיים לא מפחידים אותם. עברנו את פרעה – נעבור גם את זה.
ב. לכן הוסיפו המרגלים טיעון אחר שיערער את הביטחון של העם ואמרו: בד בבד עם ההיסטוריה הנסית המפוארת שלנו, כבר קרה שנקלענו למצבים קשים. הנה, היזכרו במלחמת עמלק, שם חטפנו מכה קשה. מסתבר שלא תמיד הקב"ה עושה נסים, כי לא תמיד אנחנו זכאים לכך. ואם נלך לכיבוש הארץ, צפויה לנו היתקלות חוזרת עם הסכנה הזו, שכן: "עמלק יושב בארץ הנגב"!1
ג. והטיעון השלישי בא לסגור את הפתח בעד המאמנים החזקים, אלה שיודעים לעצום את העיניים בכל מצב ולשלוף מתוך הנשמה שלהם תשובה ניצחת לכל טיעון הגיוני. בטח גם הפעם הם יאמרו ש'לא נכון להסתכל על עצמנו ולבחון האם אנו זכאים לנסים, זה לא התפקיד שלנו. אם הקב"ה אומר לנו ללכת לכבוש את הארץ, גם אם אנחנו לא ראויים לשום זכות, הוא בוודאי לוקח עלינו חסות וידאג לכל מה שצריך'... כנגד זאת הם הציגו את הטיעון הבא:
"החתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" – הקב"ה לוקח חסות רק על מה שהוא ציווה. קרי: לכבוש את הארץ. נניח ששם, בארץ, הכל יעבור חלק, הבעיה היא שאין לנו סיכוי להגיע לשם. משום שעל הדרך, עוד לפני שנכנסים לשטח הארץ, כבר יושבים האויבים הקשים וממתינים ללחום עמנו. גם אם אלוקים מחכה לנו בסוף הדרך, הדרך לא נהיית יותר קצרה... מי אמר שהוא יגן עלינו עד לשם?!
בצורה הזו הם הצליחו לשכנע את כל העם.
מה עושה כָּלב? הוא הפריך את שלושת הטיעונים הללו, אחד לאחד, באמצעות שלושה שבחים שהזכיר על משה רבינו:
א. אתם אמרתם שצפויה לנו מלחמה קשה – וכי כשעמדנו נבוכים ולחוצים על שפת ים–סוף כשפרעה וצבאו רודף אחרינו מ אחור, לא הייתה צפויה לנו מלחמה עקובה מדם?! ומה קרה בפועל? הקב"ה עשה נס גדול והיצילנו. אז גם עכשיו יעשה!
ב. אתם אמרתם שאנחנו לא ראויים לנס, כמו במלחמת עמלק – איזו התנהגות יכולה להיות יותר גרועה מההתאוננות הציבורית החצופה "מי יאכילנו בשר" (שקראנו בשבוע שעבר), ומה היה שם? הקב"ה, למרות שכלל לא הגיע לנו, נענה לבקשתנו והגיז לנו שליו! אם כן הקב"ה עושה נסים גם למי שלא זכאי לכך.
ג. אתם מסבירים שהקב"ה עושה נסים רק כאשר עוסקים בביצוע הישיר של הפקודות שלו, ולא בדרך לשם – אם כן, למה הוא עושה לנו נס יומיומי כאן, במדבר, ומוריד לנו 'מן' מן השמים?! הרי כל השהות שלנו במדבר היא מאולצת, זו רק הדרך לארץ ישראל! מכאן, שהקב"ה דואג תמיד גם לאמצעים ולא רק למטרות.
ההוראה
הסיפור הזה מפעים ודרמטי, אבל גם מאוד מעשי. כי, למי שלא יודע (למרות שעברו 69 שנה ממלחמת השחרור)... המערכה על כיבוש הארץ עוד לפנינו.
בימיו של הרבי הצמח-צדק, ניגש אליו חסיד רציני וגולל בפניו את כמיהתו לעלות לארץ הקודש. אתם יודעים מה ענה לו הרבי? הוא ענה לו ביידיש: "מאך דא ארץ ישראל!" - עשה כאן ארץ ישראל! הכוח שלך הוא לקחת את העולם הזה, הרגיל, הגשמי והטמא - ולטהר אותו, לזכך אותו, לספח אותו לקדושת הארץ!
לכל יהודי ניתן הכוח לקחת את החיים הרגילים, האפורים, הקשים - ולהפיח בהם רוח חיים של קדושה, להפוך את עצמו ואת סביבתו ל"שטח כבוש" בריבונותו של בורא העולם. הבעיה היא, שתמיד, בכל פעם שננסה לעשות צעד בכיוון, כשרק נחשוב מה בדיוק עלינו לעשות כדי לממש את החזון הזה – מיד יתחיל בתוך ליבנו מסע-הסתה שיטתי ומתוכנן של היצר הרע. גם אם נחיה אלף שנה, בכל יום יבוא היצר הרע ויפגין מולנו עם טענה חדשה נגד ה"כיבוש"... פעם הוא יטען שזה בכלל קרב אבוד מראש ואין לנו סיכוי להצליח מול עולם כל-כך קשה; פעם אחרת יטען שיש צדיקים גדולים שמסוגלים לחולל כזה מהפך, אבל אנחנו? אנחנו סתם אנשים קטנים שלא ראויים "לקפוץ בראש" ולהפוך את העולם, אנחנו לא זכאים לנסים; ובפעם שלישית הוא ינסה להטביע אותנו בים של טרדות ומניעות-שוליים שיסיחו את דעתנו מהתכלית האמתית של החיים.
עכשיו, אחרי שרש"י הטעין אותנו באמונה הכובשת של כלב בן יפונה, נוכל להדוף את כל טענותיו של היצר בקלות ולומר לו: כבר קדמוךָ מרגלים! כָּלב כבר דחה את כל טיעוני השווא המתעתעים שלך. אם הקב"ה מצווה אותנו "לכבוש את הארץ" הוא גם יערך את כל המלחמות במקומנו; גם יראה לנו נסים ויעניק לנו כוחות אע"פ שאנו "לא צדיקים גדולים"; וגם ידאג להסיר את כל הטרדות והעיכובים שבדרך למטרה הסופית: כיבוש כל שטחי העולם לקדושת הארץ.
Footnotes
-
העומק של הטענה הזו: הקב"ה עושה נסים רק למי שבטוח בו במאה אחוז ולא למי שמטיל בו ספקות. עמלק, בגימטריה ספק, הטיל ספקות בביטחון של עם ישראל בקב"ה ולכן הצליח ליגוף בם. וגם עכשיו – טוענים המרגלים בהגיון – אם הייתם בטוחים בקב"ה בצורה מוחלטת לא הייתם מבקשים לשלוח מרגלים. וכיוון שלא כך הם פני הדברים – הסכנה הצפויה חזקה מתמיד. ↩