בפרשת שלח מורה התורה על מצוות הפרשת חלה (טו, יט-כא): "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', מראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
מצות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות המיוחדות לנשים. מדוע מצוה זו נמסרה לנשים – מובא על כך במדרש (מדרש תנחומא ר"פ נח ועוד) כי מצוות חלה היא תיקון על חטא עץ הדעת.
אדם הראשון מכונה במדרש בשם "חלתו של עולם", אדם הראשון נוצר בדומה לאופן בו עושים חלה, על ידי ערבוב של מים ועפר. בתחילה (בראשית ב, ו-ז) "ואד יעלה מן הארץ והשקה", הקב"ה הוריד מים, ולאחר מכן "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה", וכפי שרש"י כותב בפרשת בראשית: "כגבל זה שנותן מים ואחר כך לש את העיסה, אף כאן "והשקה", ואחר כך "וייצר"".
וכיון שחוה "קלקלה חלתו של עולם" כלשון המדרש, חוה גרמה לאדם הראשון לחטא עץ הדעת - לכן היא, ובעקבותיה הנשים, צריכה לתקן את חטא זה על ידי "מצוות חלה".
ברור הדבר שתיקון חטא עץ הדעת באמצעות מצוות חלה אינו רק בשל הדמיון החיצוני ביניהם, כי אדם הראשון נקרא "חלתו של עולם" כיון שהוא נוצר מעפר ומים, ומצות חלה דומה במאפייניה החיצוניים ליצירתו של אדם הראשון – אלא בשל התוכן פנימי בקשר בין חטא עץ הדעת ומצות חלה.
•
מצות חלה נעשית לפני אפיית הלחם, והיא מאפשרת את אכילתו. ללא הפרשת החלה מהעיסה, לא ניתן לאכול את הלחם. לפני "באכלכם מלחם הארץ", צריכים לתת להקב"ה "מראשית עריסותיכם".
כדי שאדם יוכל לאכול לחם, ראשית לכל: "תרימו תרומה לה'", עליו להתרומם אל הקב"ה. מדוע?
אדם אוכל לחם על מנת לחיות, המזון מתעכל בגוף ומחיה את האדם. הלחם מחיה את האדם לא רק ברובד הגשמי, אלא הוא מעניק לו חיים גם ברובד הרוחני.
מדוע האדם, הבריאה הנעלית ביותר, זקוק למחייתו ללחם, או לשאר מוצרי מזון, הנחותים ממנו.
מוסבר על כך בתורת החסידות, על יסוד דברי הפסוק (דברים ח, ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – כל דבר בעולם נברא בדיבורו של הקב"ה. הבריאה כולה נבראה ב'עשרה מאמרות' של הקב"ה.
ה"מאמר" שבאמצעותו הקב"ה ברא כל דבר ודבר, הוא ניצוץ אלוקי הטמון בכל דבר בעולם. אמנם הוא מוסתר ומכוסה במעטפה גשמית, אבל הוא מקור קיומה וחיותה.
כאשר אדם רעב לאוכל, פירושו של דבר: נשמתו מחפשת את ה"מוצא פי ה'", את המאמר האלוקי המחיה את המאכל, וכאשר האדם אוכל – אותן ניצוצות רוחניים מחיים אותו.
כאשר אדם אוכל לחם והוא חי ממנו – אזי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", לא מהתעכלות הלחם הגשמי במעיים האדם חי, אלא "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", אדם חי, גם במובן הגשמי, ובוודאי במובן הרוחני, מה"מוצא פי ה'" שבלחם, מדבר ה' המחיה את הלחם, שהופך להיות חלק מחיי האדם.
תפקידו של האדם לרומם את ה"לחם", לא לאכול אותו רק לשם תאווה והשקטת רעב, אלא לאכול אותו לשם שמים. עליו לברך את ה' לפני האכילה ולאחריה, ולאכול מתוך מטרה שעל ידי אכילה זו יהיה לו כח ואפשרות לעבוד את הקב"ה. וכאשר האדם מרומם את הלחם, אזי לאחר מכן הלחם מרומם את האדם. דבר ה', "מוצא פי ה'" שבלחם, מרומם את נשמתו של האדם למקום גבוה יותר.
שורשו הרוחני של הניצוץ האלוקי שבמוצרים הנחותים מהאדם, גבוה יותר משורשו של הניצוץ האלוקי המחיה את האדם. "כל הגבוה יותר, יורד למטה יותר", וכאשר אדם אוכל את החי, הצומח או הדומם, לשם שמים, והם מתאחדים איתו, אזי הם מרוממים אותו אל השורש הרוחני הנעלה שלהם.
•
תפקידו של האדם הוא לאכול את הלחם, מתוך מטרה לרומם את הלחם מהמעטפת הגשמית שלו ולגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בו, כדי שבסופו של דבר הלחם יחיה אותו.
"לחם" מסמל את העולם הגשמי, את ההתעסקות עם הדברים הגשמיים השונים הקיימים בעולם. אדם צריך לעסוק עם העולם ו"לאכול" אותו לשם שמים, לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בכל פרט.
אבל כתנאי קודם לכך נדרש ממנו: "ראשית עריסותכם תרימו תרומה לה". לפני היציאה לעולם הגשמי, עליו לתת "ראשית" להקב"ה, להתחבר עם הקב"ה, ורק בכוח ה"ראשית" הזו, ניתן אחר כך לעסוק ב"אכילת הלחם".
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ פירש: שהמילה "עריסותכם" אינו רק במובן של עיסה, אלא גם במובן של עריסה-מיטה. כאשר אדם קם בבוקר ממיטתו, קם מעריסתו, אזי "ראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה'", העיסוק הראשון שלו צריך להיות בנושאים של תרומה לה' –
מיד בקומו מהשינה עליו להתפלל אל הקב"ה, אחרי התפילה עליו ללמוד שיעור תורה, ורק לאחר "ראשית עריסותיכם" זו, בכוחו לצאת ולעסוק ב"אכילת לחם", בבירור ועיסוק העולם הגשמי.
•
עד לחטא עץ-הדעת, העולם הגשמי היה מאוחד עם הקב"ה, הוא לא היה מנוגד לאלוקות.
חטא עץ הדעת, החטא הראשון, הוא לא רק חטא של אכילת פרי שנצטוו שלא לאכלו – אלא הוא חטא כללי, הוא המקור והאפשרות לכל החטאים, הוא יצר פירוד בין העולם הגשמי והקב"ה.
התיקון על החטא, אמור להיות תיקון כללי, הוא צריך להוות משקל נגד ותיקון לחטא הכללי. מצות חלה שניתנה כתיקון על "קלקול חלתו של עולם", אמורה לתקן את חטא עץ הדעת.
חטא עץ הדעת מבטא פירוד של העולם מהקב"ה, ואילו מצות חלה מבטאת חיבור של העולם הגשמי עם הקב"ה. מצות חלה אומרת שיש לתת "ראשית עריסותיכם" לה', ובכוח זה לרומם את העולם הגשמי ולגלות את הניצוץ האלוקי שישנו בכל דבר ודבר. יש "לאכול לחם" ולגלות את הניצוץ הגשמי שיש בבריאה, לעשות את העולם מקום ראוי לדירה לבורא העולם - לאחד את הבריאה עם הקב"ה.
•
רעיון זה בא לידי ביטוי גם באופן בו אנו מקיימים את מצות חלה:
ההלכה אומרת (רמב"ם, הלכות ביכורים ח, ב): אימתי מפרישין חלה - כשייתן את המים ויתערב הקמח במים .. ותיעשה כל העיסה גוף אחד". הפרשת חלה נעשית כאשר הקמח כולו מתערב במים. באם ישנם פירורי קמח שלא נילושו יחד עם המים – הפרשת החלה מהעיסה אינה פוטרת אותם.
"קמח" - הוא דבר מפורר, כל גרגיר נבדל מגרגיר אחר, הם נקודות נקודות. "קמח" מסמל את העולם הגשמי, עולם שהוא נפרד מאלוקות, כל פרט בו נפרד משאר הדברים, כל אחד מציאות לעצמו.
"מים" – מאחדים את כל גרגרי הקמח לעיסה אחת, למציאות אחת. "מים" מסמלים את האלוקות. התורה נמשלה למים, הגמרא אומרת (בבא קמא יז) "אין מים אלא תורה". תכונתם של המים היא שהם יורדים ממקום גבוה אל מקום נמוך.
התפקיד שלנו הוא ללכת למקום נמוך, לעולם הגשמי, לקחת את הקמח, הדברים הנפרדים, ה"קמח" שנפרד כתוצאה מחטא עץ הדעת, ולגבל אותם יחד באמצעות המים. לחבר אותם, על ידי התורה, עם הקב"ה, לעשות מהם עיסה ולחם, לגלות את הניצוץ האלוקי המחיה אותם ולרומם אותם ממצבם –
וכתוצאה מגילוי האלוקות בעולם, גם אנחנו נתעלה - הודות ל"מוצא פי ה'" שבלחם ובבריאה כולה.
•
הבנה זו מהווה הסבר לדרישת רבותינו-נשיאנו, שתבעו לא להסתפק רק בעבודת ה' האישית, לא די בהשפעה על בני הבית או על הסביבה הטבעית-ששומרת מצוות – אלא יש לגשת ליהודים שטרם נילושו ב"מים" של תורה, יהודים שהם עדיין כעין "קמח", ולצרף אותם אל העיסה.
למרות שהדבר דורש מאמץ, זמן, יציאה אל מחוץ למסגרת הרוחנית – אין לחשוש שמא הדבר יגרום לירידה. אדרבה, על ידי קיום מצות חלה, לא זו בלבד שה"לחם" יתעלה על ידי גילוי הניצוץ האלוקי שבו, אלא תהיה אצל האדם העוסק עם הלחם עליה גבוהה יותר ממצבו עד עתה.
(משיחת שבת שלח תשח"י)
- עוד על: שליחות