מבוסס על ליקוטי שיחות כח עמוד 98 ואילך
ערב יום הכיפורים, בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה והרב עולה על הבמה לשאת את הדרשה השנתית. הרב מתכוון לשוחח על חובת המחילה והוא פותח בשאלה לקהל: "למי מבין הקהל אין שונאים"? "מי מוחל וסולח לכולם ולא מתקוטט עם איש"? – אף אצבע לא מורמת.
הרב נתקף הלם. 500 מתפללים למטה, 500 מתפללות למעלה ואין איש רגוע ושלו בלי מריבות. הוא מנסה שוב: "רבותיי וגבירותיי, האם יש כאן אדם שמוחל וסולח לחבריו ואין לו אויבים"? לפתע זז הווילון בעזרת הנשים, אישה זקנה מתרוממת ממקומה ואומרת: "כבוד הרב, לי אין שונאים". הרב נרגע ומגיב בשמחה: "הנה אישה מבוגרת שלמדה מניסיון חייה כי מוטב למחול ואין לה שונאים".
שוב זז הווילון בעזרת הנשים. "לא זאת הסיבה כבוד הרב, כולם כבר מתו"...
לפעמים אתה נתקע מול יריב מושבע, מול אויב סדרתי, מין אדם שהחליט שאתה מתחרה בו והוא עושה הכול כדי להרוס אותך. זה יכול להיות עמית בעבודה, כששניכם יושבים על אותה משבצת או ממתינים לאותו קידום והוא חש זה אתה או הוא. הוא מרכל עליך בכל הזדמנות, קוטע אותך בישיבות צוות ולועג לרעיונות שאתה מעלה.
גדולי מנהיגינו, משה ואהרן, התמודדו עם סיטואציה כזו בדיוק. בירכתי מחנה ישראל עמדו שני אנשים, שהקדישו את חייהם כדי להרוס את המנהיגות שלהם. בכל צומת מכריעה בתקופת המנהיגות של משה ואהרן, צצו שני אנשים שעשו הכול כדי למוטט את ההשפעה שלהם.
התורה רומזת תמיד באותו לשון מזלזלת: "אנשים". והכוונה היא כמובן לשני האחים משבט ראובן: "דתן ואבירם". המפגש הראשון בין משה לדתן ואבירם, התרחש בהיותו נער צעיר במצרים. הוא יצא מארמון פרעה וראה איש מצרי מכה איש יהודי. "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויטמנהו בחול". למחרת הוא יצא שוב מהארמון וראה "שני אנשים עברים נצים". משה ניסה להפריד ביניהם ואז אחד אומר לו: "ממך צריך להיזהר, כי אתה מחסל בידיים את מי שלא הולך בדרכך". משה נחרד. "אכן נודע הדבר". שני האנשים הללו לא הסתפקו בדיבורים, אלא הלכו למלך הגוי והלשינו כי משה רצח איש מצרי. פרעה הוציא גזר דין מות על משה והוא נאלץ לברוח ממצרים לשנים ארוכות.
השנים חלפו, משה חזר למצרים והוציא את העם אל המדבר. הם זכו לאחד הניסים הגדולים בהיסטוריה והתחיל לרדת מן מהשמיים. לא היה צריך לעבוד, הלחם ירד מלמעלה. זהו ללא ספק אחד מרגעי השיא של מנהיגותו האלוקית של משה. הוא רק הורה הוראה קטנה: "אל תשאירו מהמן ותאכלו אותו לפני רדת הלילה".
ושוב אותה תגובה: "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר". למה? ככה!. כי אנחנו לא נאפשר לעם להתלהב מהמנהיגות של משה.
שנת ההמתנה במדבר הסתיימה ומשה שלח את המרגלים לארץ ישראל. הם חזרו והתבכיינו, אבל זה כשלעצמו עוד לא חלחל אל העם. ואז שוב אותה תגובה: "ויאמרו איש אל אחיו: נתנה ראש ונשובה מצרימה" והעם כולו נסחף בבכייה אחריהם.
והשבוע, מגיעה ההתגוששות בין שני הצדדים לשיא וברור שרק צד אחד יכול לנצח. אחד מהצדדים יהיה מוכרח למות. קורח פרץ עם המרד הישיר כנגד משה ושוב שני "אנשים" מצטרפים אליו ומובילים את המרד יותר ממנו עצמו: "סורו נא מעל אוהלי האנשים האלה". שוב "האנשים", שוב דתן ואבירם. (ראו עיקר שפתי חכמים שמות ב סק"ג, טז סק"ק).
המהר"ל מעצים את הדברים ואומר (גבורות ה' פרק יט) כי דתן ואבירם נשלחו לעולם כדי להפריע למשה ואהרן. הם היו המענה של הסטרא אחרא לשני האנשים הגדולים הללו. בלשונו: "כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, [הנה] זה לעומת זה היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע, מתנגדים תמיד למשה ולתורתו".
וכאן מעניין לעקוב, איך משה מטפל בהם? כיצד הוא פועל כשהוא סוף-סוף מקבל את ההזדמנות להשיב להם כגמולם על עשרות שנים של רדיפות והצקות?
התורה מספרת כך: ה' הורה למשה לרוץ אל אזור המגורים של דתן ואבירם ולהרחיק את הציבור שמתגודד שם. עומד בקרוב לקרות אסון. הולכת להתרחש טרגדיה נוראה שמעולם לא התרחשה. משה שומע זאת, אך עושה משהו אחר: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל". במקום להרחיק את הציבור מדתן ואבירם, הוא הולך ישירות אליהם.
למה עשה זאת? הרי הצטווה לעשות משהו אחר? אומר רש"י: "ויקם משה – כסבור שיישאו לו פנים". לא פחות ולא יותר, משה עושה ניסיון אחרון לעורר אותם לתשובה. במקום לזרז את האנשים להתרחק מהאוהל של דתן ואבירם כדי להחיש את המוות שלהם, הוא פועל להציל אותם.
[הרבי מלובאוויטש מסביר כי משה נאלץ לפעול בצורה יצירתית במיוחד: מצד אחד, הוא לא היה יכול לדבר ישירות עם דתן ואבירם, משום שה' אסר עליו לעשות זאת וכבר גזר עליהם את הדין. מצד שני, הוא לא היה מסוגל להעלות בדעתו שהזוג הזה ימות בצורה משונה. אז הוא פעל בדרך מקורית.
"ויקם משה": רש"י פירש בפרשת חיי שרה על הפסוק "ותקם שדה עפרון" – "גדולה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך". הוי אומר שהלשון "ויקם" פירושו "תקומת וגדולה". כך כאן, משה הזדקף וצעד בצורה מלכותית, אולי הוא הלך לאוהל והביא את גלימת ומצנפת הרב הראשי, הוא דאג שזקני העם יתלוו אליו במסעו – וכך חלף על פני האוהל של דתן ואבירם עם הפמליה המכובדת ביותר. הכול כניסיון אחרון, שמא "יישאו לו פנים", שמא השיירה המלכותית תעורר אותם לתשובה ברגע האחרון].
והשאלה המתבקשת היא, מדוע משה מנסה להציל אותם? הרי אין ספק שטובת עצמו היא לראות את שני החבר'ה הללו מסתלקים מהשטח ויפה שעה אחת קודם?
אגב, גם מבחינה הלכתית, משה לא היה אמור למחול להם. ההלכה קובעת (שולחן ערוך רבנו הזקן תרו,ד, לפי יומא פז,א-ב) כי אדם שמסוכן למחול לו והמחילה תגרום נזק – אין צריך למחול לו. מה גורם, אפוא, למשה להתאמץ להציל את גדולי האויבים שלו?
הרב אברהם יצחק שם-טוב, הוא שליח ותיק רב-פעלים, שפועל שנים רבות במסדרונות השלטון בוושינגטון. בשנות השבעים הוא והרב משה פלר, השליח במיניסוטה, כיהנו כחברים בוועדת החינוך של הסנאט האמריקאי והשתתפו בישיבת חשובות בגבעת הקפיטול.
באחת הפעמים שהתקיימה התכנסות כזו, הם עמדו בקשר שוטף עם המזכירות של הרבי וכל שעה-שעתיים דיווח על התקדמות הדיונים וקיבלו מהרבי עצות שונות להמשך. הייתה להם איזו הפוגה של יום-יומיים בדיונים והמזכיר של הרבי העביר להם הוראה חשובה. "הרבי מבקש שתנצלו את ההפוגה הזו כדי לנסוע לעיירה מסוימת באזור ותעוררו את היהודים שנמצאים שם".
הם יצאו לאותה עיר, אך התברר שאין שם יהודים. זאת הייתה עיירת קיץ, שבמשך החורף הייתה שוממת מאנשים. הם הסתובבו בעיר ושאלו איפה יש יהודים? אך לא היה בנמצא כאלו. אולם לא יתכן לחזור בלי למלא את השליחות. בסופו של דבר, מישהו הפנה אותם למוסך קטן מאחורי אחד הבתים. הם נכנסו וראו גבר שוכב תחת המכונית ומבריג ברגים. הם הפנו את תשומת-ליבו אליהם והוא קפא על מקומו. התברר שהוא מכיר היטב את הרב שם-טוב. הוא אדם חרדי מאזור ניו-יורק, שעבר משבר אישי בחיים וברח מביתו והשאיר מאחוריו את אשתו וילדיו. פעם הוא הביא את אחד מילדיו למחנה הקיץ "גן ישראל" בניו-יורק, שתחת ניהולו של הרב שם-טוב ומשם הוא הכיר אותו. הם שוחחו ממושכות ופעלו עליו לנסות לשקם את היחסים עם המשפחה או לפחות לתת גט כהלכה.
הדבר המרשים ביותר בסיפור, הוא ללא ספק, היכולת של הרבי לעבור בין "כלל ישראל" ל"ר' ישראל". מצד אחד, הרבי מוביל את וועדת החינוך של הסנאט ובאותה שעה ממש, הוא מורה לחברי וועדת החינוך הנכבדים, לטלטל את עצמם לעיירה קטנה ולהציל שלום-בית של יהודי אחד.
כי זה המהות של רבי: רבי אינו מוכן לוותר על אף אחד. הוא לא מסתפק בקהילתו או בפעולות גדולות ונצורות, אלא רואה את היחיד כמו עולם מלא. מבחינתו, האדם היחיד מקבל את אותו משקל בדיוק כמו כלל ישראל.
וזאת הייתה התגובה של משה רבנו: בהיותו "נשיא ישראל", הוא לא מוכן לוותר על איש, אפילו לא על דתן ואבירם. אין אצלו אדם אחד שהוא מחוץ לתחום ופטור מלהיות חלק מכלל ישראל.
ישנם בעם ישראל מנהיגים רבים. אדמורי"ם, גדולי ישראל, ראשי ישיבות וכו'. אבל יש רק אדם אחד, שלא מוכן לוותר על אף אחד. אין אפילו יהודי אחד שהוא לא חשוב אצלו כמו הכלל. כי זה ההבדל בין "ראש" לכל האיברים. היד יכולה לוותר על האצבע הקטנה של הרגל, אח יכול לוותר על אח אחר. אבל "ראש" אינו יכול לוותר אפילו על ציפורן קטנה. "ראש המשפחה" אינו מוכן לוותר אפילו על חלק אחד ממנה. אצל הראש, כולם הם בבחינת החלקים החשובים ביותר.
אנחנו זקוקים לרבי. אנחנו מתגעגעים אליו ומתפללים לראות אותו שוב, אין עוד סיבה כה חשובה לבקש מריבונו של עולם גאולה אמתית בקרוב ממש.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולרפואה שלמה של מרת שיינא בעשא בתיה בת פייגה |}