השמות של פרשיות התורה נקבעות בדרך כלל על פי המילה הפותחת את הפרשה, כמו למשל 'בראשית', 'וירא', 'ויצא', 'וישלח', 'ויגש', 'ויחי' וכדומה.
אך פרשת קרח, למרות שהיא פותחת במילה "ויקח" - "ויקח קרח בן יצהר", היא לא נקראת בשם "ויקח", אלא בשם "קרח".
דבר זה מעורר תמיהה, מדוע נקבע שם הפרשה לא כמקובל, עם המילה הראשונה הפותחת את הפרשה, אלא עם המילה השניה.
דבר זה תמוה עוד יותר, בהתחשב בכך שקרח היה אדם שחלק על משה רבינו, על "משה אמת ותורתו אמת". קרח היה אדם שלילי, עד כדי כך שכאשר רוצים להגדיר דוגמה לאיסור מחלוקת, מצטטים את הפסוק )קרח יז, ה( "ולא יהיה כקרח וכעדתו", קרח הוא סמל של מחלוקת - וכלפי אנשים כמו קרח, יש להתייחס אליהם כדברי שלמה המלך בספר משלי )י, ז( "זכר צדיק לברכה, ושם רשעים יקרב", וכפי שחכמינו מבארים פסוק זה בגמרא )יומא לח(: "מאי ושם רשעים ירקב - אמר רבי אלעזר, רקביבות תעלה בשמותיהן, דלא מסקינן בשמייהו" - רבי אלעזר אומר שפירוש הפסוק "שם רשעים ירקב" הוא, ששמו של הרשע צריך להעלות "רקבובית"
- חלודה, במשמעות שאין להזכיר את השם הזה, לא לעשות בו כל שימוש, כך שהוא 'יעלה חלודה'.
כך שכיצד זה אנו קוראים את שם הפרשה בשם "קרח", מדוע משתמשים בשם זה, בשעה שזה שמו של אדם רשע שניהל מחלוקת כנגד משה רבינו.
התמיהה מתעצמת כאשר אנו עורכים השוואה בין שם הפרשה "קרח", לשמות הפרשיות כמו "ויצא" או "וישלח". בפרשיות הללו, המילה השניה היא "יעקב", "ויצא יעקב מבאר שבע", "וישלח יעקב מלאכים לפניו", כך שכאשר מדובר על פרשה שהמילה השניה בה היא שמו של יעקב אבינו, בחיר האבות - נבחרה המילה הראשונה לשמה של הפרשה, ואילו כאשר מדובר על קרח, אזי למרות שזו המילה השניה בפרשה, הרי היא זו שנבחרה להיות שם הפרשה.
במסכת סנהדרין )קב( ישנו סיפור חריג, שלא נמצא דוגמתו אצל אף אדם אחר.
כאשר רוצים לתת דוגמא לאדם שלילי ביותר, הנמצא בקצה הירוד, מביאים את המלך ירבעם בן נבט. בפרק חמישי בפרקי אבות מובאים שני קצוות, על משה רבינו נאמר: "משה, זכה וזיכה את הרבים - זכות הרבים תלוי בו", לעומתו בקצה השני עומד ירבעם בן נבט, עליו אומרת המשנה: "ירבעם בן נבט, חטא והחטיא את הרבים - חטא הרבים תלוי בו".
ירבעם היה המלך הראשון של מלכות ישראל לאחר הפילוג משושלת מלכות דוד ושלמה, הוא העמיד שני עגלי זהב בבית אל ובדן מתוך מטרה למנוע את עם ישראל מלעלות אל בית המקדש, וקרא לעם ואמר להם: "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
ולמרות מצבו הרוחני הירוד, מסופר במסכת סנהדרין שהקב"ה אמר לו: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי, נטייל בגן עדן".
דבר זה הינו מפליא ביותר. המדרש קובע )תנחומא, פרשת תולדות( שהקב"ה אינו מייחד את שמו על הצדיקים בחייהן, אלא רק לאחר מיתתן. כל עוד האדם חי, אזי למרות שהוא נחשב כצדיק שנים ארוכות, עדיין אין כל ערובה מה יהיה איתו למחרת היום, אולי היצר הרע יטעה ויכשיל אותו, ולכן הקב"ה אינו מייחד את שמו עליו - הוא לא מייחס את עצמו יתברך אליו.
מסיבה זו, כאשר יעקב אבינו מזכיר את שמו הקב"ה בחיי אביו יצחק, הוא אומר )ויצא לא, מב(: "אלוקי אבי, אלוקי אברהם ופחד יצחק", הוא לא מזכיר את המילה "אלוקים" בצמוד לשמו של יצחק. האדם היחיד שהקב"ה הבטיח לו שהוא מייחד את שמו עליו, בחייו - הוא ירבעם בן נבט: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן", "ואני ואתה" בשווה. הקב"ה רצה ליטול ממנו את אפשרות הבחירה, כך שהוא לא יוכל לבחור ברע, היצר הרע לא יוכל להכשילו.
הכיצד זה ייתכן, הרי ירבעם בן נבט הינו סמל הירידה לתהום רוחני, וכיצד זה הוא זכה לייחס שכזה מהקב"ה - אלא כי יש להבדיל בין האדם, לבין מעשיו. בין האיש עצמו, שהוא יהודי טהור, לבין מעשיו השליליים.
חטאו של קרח היה אכן חטא כבד, אבל קרח עצמו, האיש קרח, מצד תולדתו, הוא אדם נעלה מאוד. קרח מתייחס אל יעקב אבינו, וכפי שנאמר בספר דברי הימים "קרח בן יצהר, בן קהת, בן לוי, בן ישראל". בהיותו מצאצאיו של קהת, קרח היה מאותם הלווים שנשאו על כתפיהם את ארון העדות. רק עשרות שנים לאחר לידתו, בשל העובדה שנשמתו נמצאת בעולם הזה, מלובשת בתוך גוף גשמי, במקום בו יש לאדם אפשרות לבחור בין טוב לרע - קרח בחר ברע וניהל מחלוקת כנגד משה רבינו.
אבל הוא עצמו - הוא "בן לוי, בן ישראל". הוא זה שרש"י כותב בפרשה זו, שבני לוי המנגנים בבית המקדש, הינם מבני בניו של קרח, והוא זה שמקשר ומחבר את אותם לויים עם יעקב אבינו.
אותם לווים העומדים על הדוכן בבית ראשון ובבית שני, וגם אלו שיעמדו על הדוכן בבית המקדש השלישי - מתייחסים כצאצאיו של יעקב אבינו רק באמצעותו של קרח, וללא שקרח יהיה החוליה המקשרת ומחברת אותם באמצע - הם אינם יכולים להתייחס אל יעקב אבינו.
כי קרח מצד עצמו, הוא טוב, רק "יצרו הוא שתקפו" כלשונו של הרמב"ם בהלכות גירושין. יהודי אינו חוטא, יהודי הוא טוב, "ישראל, אך על פי שחטא - ישראל הוא". "ישראל" - זו המציאות האמיתית שלו, ה"חטא" הוא דבר נוסף וחיצוני, המכסה לעיתים על המהות הפנימית האמיתית הזו.
כך שאין כל סיבה שלא לקרוא לפרשה בשם קרח. אדרבה, כדי להדגיש את מעלתו של קרח האיש - שמה של הפרשה נקבע לפי מילה השניה שלה, ולא לפי המילה "ויקח" הפותחת את הפרשה1
ההוראה אלינו היא: כאשר אנו פוגשים יהודי, עלינו לראות אותו שהוא "חלק א-לוה ממעל ממש".
אך כדי להגיע אל החלק הפנימי שלו, אל הנשמה שלו - עלינו לא להתפעל מכך שנשמתו נמצאת בתוך גוף גשמי, גוף שעלול להביא אותו לידי חטא, גוף שכלפי חוץ הוא נראה כמו גוף של מי שאינו יהודי. עלינו לדעת שזהו רצונו של הקב"ה, הוא ברא את בני האדם כך באופן של "הרוצה לטעות יבוא יטעה", מתוך מטרה שלמרות נתונים אלו, על היהודי לבחור בדרך של "ובחרת בחיים".
יש לגשת ליהודי זה ולדבר איתו בשפתו, לפי הידע והמושגים שלו, כנאמר בספר משלי: "חנוך לנער על פי דרכו", לפי "דרכו" ברגע נוכחי זה, ואז מובטחים בהמשך הפסוק - "גם כי יזקין לא יסור ממנה".
ואם יטען מישהו: הייתכן לגשת ליהודי זה, והלא הוא נוהג במנהגים של "מעשי קרח", ואנחנו מוזהרים "ולא יהיה כקרח וכעדתו", אדם זה נראה כלפי חוץ כמו מי שאינו יהודי. עליך להיזהר ממנו שהוא לא ישפיע עליך לרעה, "אוי לרשע ואוי לשכנו" -
נשיב לו: למרות שכלפי חוץ הוא נוהג במעשי קרח, אבל הוא עצמו - הינו יהודי טוב, עלינו לגשת את הנשמה שלו, אל הטוב שבו, ולקרב אותו, "ומקרבן לתורה". אכן יש להיזהר לא להיות מושפע ממנו לרעה, אבל תפקידנו הוא לקרב אותו, להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
משיחת שבת קרח תש"מ
לאחר סיום השיחה הקהל החל לנגן את הניגון על הפסוק בתהלים "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק" - והרבי מיד הגיב ואמר: "זה עתה דובר על כך שקרח היה צדיק גמור, וכיצד זה - כאילו כדי "להכעיס" - החלו לנגן ניגון זה? "תשירו את (הניגון) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"...
Footnotes
-
ואולי י"ל, שדווקא המילה "ויקח" היא זו שאין להשתמש בה, כי היא מבטאת את מעשה המחלוקת השלילי. ↩