מנהגי יום ההילולא: "במשך המעת-לעת, לבקר בבתי-הכנסיות ובבתי-המדרשות אשר בעיר ... לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו ... איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד".
הלקח של חז"ל מהפרשה הכאובה של יוסף ואחיו הוא ברור: "אל ישנה אדם בנו בין הבנים".
לפעמים הורים נוטים להפלות ילד מסוים לעומת ילדים אחרים ולהעניק לו זכויות יתר. הם עלולים לעשות זאת מתוך כוונה טובה, כמו להפגין את היותו חרוץ מאחיו ולעורר קנאה חיובית בין הילדים לצעוד בעקבות הילד המוצלח יותר, אך הלקח של חז"ל מאותה פרשה כאובה הוא נחרץ: שום דבר טוב לא יוצא מאפליה בין אחים ומוטב להעניק לכולם יחס שווה או לחלק את הנכסים לפי סדר הלידה הטבעי, זכות קדימה לילד הבכור וכן הלאה.
מי שהיה אמור לזכור את המסר הזה יותר טוב מכולם הוא יעקב אבינו, שאצלו בבית התרחשו המאורעות הקשים עם יוסף והאחים, ובכל זאת אנו מוצאים דבר תמוה: רגע לפני מותו, יעקב חוזר שוב על אותה הנהגה בדיוק של העדפת ילד אחד על פני אחיו.
יעקב מתכוון לחלק את הנכס החשוב ביותר באמתחתו: להכריז מי יהיה המנהיג העתידי של שבטי ישראל, מזרעו יצמחו מלכי ישראל לאורך כל הדורות עד ביאת המשיח והוא בוחר להעניק את התפקיד ליהודה, ילדו הרביעי. "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". בדרך הוא מדלג על ראובן הבכור, על שמעון ולוי הבאים בתור ועוצר בילד הרביעי.
וכל לומד שואל: מה היה ביהודה שהצדיק את ההקדמה שלו על פני שלוש אחיו הגדולים? מדוע יהודה הוא הסמל למנהיג מושלם, יותר מאשר ראובן הבכור?
אדרבה: יהודה אינו זכור כמו טלית שכולה תכלת. אנו מודעים לכישלון האישי שלו עם תמר – ולא ברור מה הפך אותו למנהיג ראוי יותר מאשר אחיו הבכור, שלא חטא במעשים כאלו?
השאלה גדולה יותר לאור העובדה, כי ה' ראה ביהודה וזרעו את המנהיגים הבלעדיים של עם ישראל. כאשר ניסו פעם אנשים גדולים ונעלים לקחת את המלוכה משבט יהודה, הדבר לא נמחל להם והם נענשו על כך באופן נורא.
הגמרא מספרת (ב"ב ג,ב) את ההיסטוריה הקשה של משפחת החשמונאים. מצד אחד, אנו מציינים בכל שנה את מסירות הנפש שלהם לצאת למלחמה חסרת סיכוי מול היוונים למען תורת ישראל. מצד שני, המשפחה הזו נמחקה עד היסוד ולא נשאר ממנה איש. מרים החשמונאית, הצאצא האחרון למשפחה מפוארת זו, קפצה מהגג כדי שלא להתחתן עם הורדוס ובכך נמחקה משפחת החשמונאים מהעולם.
הרמב"ן בבראשית (מט,י) מסביר כי הגורל הקשה פגע בהם, משום שהעזו להוציא את המלוכה משבט יהודה. הם הפרו את העיקרון המקודש של 'הפרדת הרשויות' ובנוסף לאחיזתם בכהונה, מכוח היותם בני לוי, הם אחזו גם במלוכה השייכת ליהודה ועוררו קפידה אלוקית על שבטם.
והשאלה נשאלת: מה יש בהם, בזרע יהודה ומלכי בית דוד, שהופך אותם למודל של מנהיגים מושלמים?
הרבי רואה זאת כך (ליקוטי שיחות חט"ו/445): מנהיגות היא היכולת לראות את האחר. להיות שם בשביל העם. 'משרת ציבור' במובן הפשוט של המילה. ופעמיים לאורך חייו, יהודה הוכיח מנהיגות עילאית. בשני צמתים חשובים בהם עמד, הוא הוכיח שהוא קרוץ מחומר של מנהיגים ויש בו את היכולת המופלאה, להתעלות מעל עצמו ולחוש את המצוקה של הזולת.
הפעם הראשונה הייתה ליד אותו בור חשוך בשכם. עשרה אחים זועמים אחזו ביוסף הצעיר והתכוונו להרוג אותו. כל הזעם שהצטבר אצלם במשך שנים, על ההעדפה שלו במשפחה, על ההלשנות התכופות שלו באזני אבא והחשש הכבד כי הוא בבחינת "רודף" המסכן את חייהם – כל אלו התנקזו אל אותו ערב חשוך בשכם בו עמדו לאבד שליטה בזעמם.
ואז התעורר יהודה לעשות מעשה. הוא הבין כי לא יוכל להציל את יוסף מזעם תשעה אחים ובראשם שמעון ולוי הקנאים. מצד שני, לא היה מסוגל לאטום אוזניו אל זעקות הנער "בהתחננו אלינו". בצעד של מנהיגות ויעילות, הוא הציע פתרון מעשי שריצה את שני הצדדים: נמכור אותו לישמעאלים וידנו אל תהי בו. נרוויח עליו כמה לירות – אך בינתיים נעניק לילד את חייו. הסיבוב המהיר הזה, הציל את חיי יוסף – ובהמשך את העולם כולו מרעב מצרים.
הפעם השנייה, הייתה מרשימה עוד יותר: כאן יהודה הקריב את עצמו, את כבודו ומעמדו, למען הצלת אדם עלוב, נידון למוות.
קרה מה שקרה עם יהודה ותמר, והנה היא הרתה לזנונים. הביאו אותה אל רב העיר, אל יהודה, והוא פסק בהחלטיות את דינה לשריפה. תמר נהגה באצילות נפש ולא אמרה דבר לאיש. היא מכרה את ביתה, את המטלטלים שלה והתכוננה אל מותה בכיכר העיר.
הגיע בוקר השריפה, "והנה היא מוצאת". האש כבר דלקה במרכז העיר ועוד שעתיים תהפוך תמר להיסטוריה. בדרך לשם, היא עושה ניסיון אחרון. היא מבקשת מהעגלון לזרוק חבילה קטנה בבית של הרב, את העירבון שהפקיד בידיה. והיא ממשיכה בשקט אל מותה.
יהודה קיבל את החבילה ונהיה לו שחור בעיניים. הוא הבין הכול. כעת עמדו בפניו שתי אפשרויות: הוא יכול להיכנס למיטה, לכסות את הראש בשמיכה ולספור שעתיים. אחר כך יהיה הכול מאחוריו. תמר תעלה השמימה ותיקח עימה את הסוד לשמים. והוא יכול לגלות מנהיגות ולשמוע את זעקת האחר. הוא לא מתלבט הרבה, הוא יוצא החוצה ומכריז שתי מילים: "צדקה ממני". הוא מציל את חיי תמר ואת חיי עובריה. מאחד מהם ייוולד מלך המשיח.
בעיני יעקב אבינו, זאת מנהיגות. הוא האדם שאנו רוצים שינהיג אותנו לאורך ימים.
חסידים נוהגים לכנות את האדמו"ר בשם "רבי", ראשי תיבות "ראש בני ישראל". הרעיון של "ראש" הוא, החיבור העצמתי אל הגוף. הראש קשור בעצבים רכים אל כל איבר מאיברי הגוף, עד לציפורן הקטנה של הרגל וחש את התענוג - כמו גם את הכאב - של כל אחד מהאיברים.
מה שהופך אדם מישראל ל"ראש", הוא המחויבות שלו לעם ישראל. ההחלטה האמיצה כי הוא מקדיש את חייו לטובת העם, ללא מחנות, מפלגות ומגזרים.
דומה כי לא היה בהיסטוריה המוכרת לנו עוד תופעה כמו הרבי. די לצפות בסרט וידאו קצר ממעמד כוס של ברכה או חלוקת הדולרים לצדקה ולהביט בפסיפס האנושי העובר לפני הרבי: חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, יהודים ולהבדיל מי שאינם כאלו.
די לקרוא מכתבים בהם מפציר הרבי ברב משאש לא לעזוב את רבנותו במרוקו, או מכתב אחר בו מבקש משליחו האישי באירופה, הרב גליק, להקים קבר אחים בעיירה זעירה בפולין בה נרצחו יהודים בידי הנאצים – וכנראה לא היה ביניהם אפילו חסיד חב"ד אחד.
די לראות מנהיג שלא אוסף דולרים, אלא מחלק אותם. לא מקים קהילה חסידית מכובדת מסביב בית המדרש שלו, אלא מפזר את חסידיו בכל העולם. ולא יוצא לנאות דשא בחודשי הקיץ, אלא מתמסר באופן טוטאלי לעבודתו הקדושה – כדי שנוכל לומר בפה מלא: לא היה כפלא הזה.
ואי אפשר בלי סיפור (שמעתי מהרב מיכאל טייב): העם בישראל מציין בימים הללו 40 שנה למבצע אנטבה. אחרי המבצע נערכו ברחבי העולם מסיבות לכבוד הצבא המהולל של המדינה הקטנה במזרח התיכון, וגם הקונסוליה בניו יורק ערכה ערב 'גאלה' יוקרתי כזה.
באמצע האירוע ניגש בנו של הקונסול, בשם אייל, והתלונן על כאב ראש. האבא הניח כי הוא מן הסתם עייף ושלח אותו לישון. למחרת בבוקר המשיכו הכאבים והם הלכו לרופא, שפטר אותם באבחנה של דלקת גרון. כאבי הראש המשיכו עוד ועוד והילד החל להתלונן על לחץ בעיניים. זה התחיל להיות מפחיד והם נשלחו לבדיקת MRI. התוצאות היו נוראות: גידול מתקדם במוח ל"ע ול"ע ואין אפשרות או סיכוי לנתח שם. הרופאים אמרו להורים לנצל את החודשים האחרונים שיש להם עם הילד.
אחד הבחורים החבדיי"ם שנהג להניח תפילין מדי יום שישי עם עובדי הקונסוליה, שמע את הסיפור ושכנע את הקונסול לבוא עם הילד לתפילות יום כיפור עם הרבי. הם הגיעו לתפילת נעילה של יום כיפור תשל"ז. באמצע התפילה הילד התלונן שוב על כאב ראש והוא יצא להתאוורר בחוץ.
כאשר התקרבו לסוף תפילת נעילה, הרבי סימן למזכיר, הרב גרונר, כי הוא מבקש שכל הילדים באולם יתאספו אל הבמה. הילדים התאספו, אך הרבי סימן שוב לרב גרונר שהוא מבקש שכל הילדים יתאספו אל הבמה. חיפשו שוב ילדים והקונסול הבין כי הילד שלו לא עלה. העבירו את אייל מעל ראשי האנשים וגם הוא נכנס בין הילדים.
החלו לומר "אבינו מלכנו" ואנשים שעמדו בקרבת מקום, שמעו את הרבי מתייפח מתחת לטלית. בוכה בקול כזה שהיה נשמע מבחוץ. אחרי סיום "אבינו מלכנו" ושירת ה"מארש", הרבי הרים את הטלית ואמר לילדים (או לילד הזה עצמו) בקול גדול: "גוט יום טוב, גוט יום טוב, גוט יום טוב".
יום או יומיים אחרי החג, הילד סיפר לאבא שלו בפליאה כי כבר לא כואב לו הראש. עוד יום חלף והוא סיפר בהשתאות כי לראשונה מזה זמן רב, הוא הצליח לישון לילה רצוף בלי להתעורר מכאבים. הוא נלקח לבדיקות חוזרות והם לימדו שהגידול נעלם. עזב כלא היה.
כמובן, אפשר לדבר על הנס המופלא שהיה כאן. אבל אולי מה שיותר מרשים הוא האכפתיות העצומה של הרבי: לבכות במוצאי יום כיפור על ילד שהוא אינו ממשפחה חסידית, אינו חלק מהקהילה והוא רק ילד יהודי. בן של אברהם, יצחק ויעקב.
הימים הללו הם גם ימי תפילה, שתקוים משאת נפשו העיקרית של הרבי, עליה מסר נפשו במשך ארבעים שנה: לראות במהרה בימינו בגאולה שלימה ומלך ביופיו תחזינה עינינו בקרוב ממש.