ב"ה
קשה להשתחרר מן התחושה כי בסופו של דבר, הטענה של קרח לא קיבלה מענה. קרח ובניו נבלעו באדמה, אך הטענה המרכזית שלו נותרה באוויר ומצפה לתשובה ברורה.
בכמה מילים, קרח שאל: למה צריך מתווך בין ה' לישראל? מדוע אדם חייב לקיים קשר עם צדיק בדרך להתקשרותו עם הקב"ה? למה אינו יכול לעבוד את ה' בצורה ישירה בכוחות עצמו? מה חסר אצל יהודי טוב שקם בבוקר, מתפלל, לומד תורה, הולך לעסקיו ושוב לומד תורה בערב – ובכך משלים כראוי את תפקידו בעולם?
ובשפה אחרת: אם כל בני האדם נולדו שווים, למה ישנם אנשים ששווים יותר?
קרח לא ידע, אבל דורות מאוחר יותר יקבעו חז"ל: "קטן שיודע לדבר, אביו מלמדו: תורה צווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". הצעד הראשון בחינוך היהודי - עוד טרם שמלמדים את הילד למלמל 'שמע ישראל' - הוא להכיר בכך כי הקשר לקב"ה עובר דרך התיווך של משה רבנו. וההתרסה של קרח עולה ומתעצמת: הרי "כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
הבה נדבר על פסוק מעט תמוה בפרשת יתרו (לקו"ש ח"ו יתרו). פסוק שמתאר את מה שהתרחש בעת המעמד הגדול בהיסטוריה, מתן תורה בהר סיני. השכינה האלוקית ירדה על ההר והשמיעה את דבריה באופן מוחשי בעולם הזה. המעמד היה דרמטי ועוצמתי כל כך, עד שנלוו אליו מראות של לפידים בוערים וקולות שופר מעוררים.
התורה מתארת כך את המעמד: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". כמובן, זהו פסוק מעט מוזר: איך אפשר לראות קולות? קולות שומעים באוזן ולא רואים בעין?
התנא רבי ישמעאל מעדיף לפרש את הפסוק באופן הגיוני ולטעון כי לא ראו קולות, אלא "ראו את הנראה ושמעו את הנשמע". הם ראו את הלפידים ושמעו את הקולות.
רבי עקיבא, לעומתו, מעדיף לפרש את הפסוק כפשוטו: אכן קרה אז נס אדיר שלא חזר על עצמו מעולם: "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה". הם ראו בעיניהם את קולות השופר, גלי הקול ריצדו באוויר מול עיניהם ולא פחות מדהים: הם שמעו באוזניהם את מראות הלפידים. העין עברה לעשות את תפקידה של האוזן והאוזן קיבלה על עצמה את תפקידיה של העין.
מה מנסה לומר רבי עקיבא? למה אינו מסתפק בהסברו ההגיוני של רבי ישמעאל? הרי אנו יודעים ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" ומה גורם לרבי עקיבא לחשוב שהקב"ה הפך את מערכות הטבע באופן דרמטי כל כך?
מה שקרה באותם רגעי גילוי אדירים הוא, שעולם המושגים השתנה. לרגע אחד, הדברים הרחוקים הפכו להיות מובנים מאליהם והדברים הקרובים הפכו להיות רחוקים ולא מעניינים.
בדרך כלל, אנו רואים בעין את העולם החומרי סביבנו. את המגדלים בתל אביב, את המכוניות המפארות ברחוב ואת בתי המלון הממתינים לחופשה הקרובה. באוזן, לעומת זאת, אנו משתמשים כדי להכיר אמיתות רחוקות, כמו מי שאמר והיה העולם, להקשיב לדברי התורה ולדרשות חז"ל המדברים בנושא.
כאשר הקב"ה התגלה והאיר על הר סיני, המושגים התהפכו: הם ראו את הנשמע. הם היו יכולים לראות בעיניהם את אותה אלוקות מופשטת שבדרך כלל רק שומעים עליה. ומן העבר השני, הם שמעו את הנראה. לפתע הם גילוי יחס מרוחק לכל אותם דברים ברורים ומובנים מאליהם, שאנו לא מפסיקים לרדוף אחריהם.
פתאום הם הבינו כי כל דבר בעולם, קיים מכוח דיבורו של ה'. לפתע הם ראו את ההשגחה העליונה המלווה יהודי בכל רגע מחייו, מה שגרם להם להפוך את סדר העדיפויות ולייחס חשיבות מרובה לערכים החשובים בחיים ולהניח הצידה את כל החלומות הזמניים שאינם מעניקים משמעות אמיתית.
למה הדבר דומה? מחקרים מראים כי מצבים שונים משפיעים על התפיסה שלנו. למשל, אם תשאל אדם, האם יהיה מוכן לקחת הלוואה של 150,000 שקל ולקנות מכונית חדשה, הוא מן הסתם ישלול זאת ויאמר שזה טירוף להתחייב להלוואה כבדה כזו. אולם כאשר אותו אדם נכנס לתצוגה נוצצת של מכוניות כאלו או צופה בסרטון פרסומי מדליק של החברה, הוא נכנס לעוררות רגשית והתפיסה שלו משתנה. הוא יכול להסביר לך באותות ומופתים, עד כמה החיים הם זמניים ושום דבר לא שווה כמו ליהנות מכל רגע...
להבדיל, בכיוון ההפוך בדיוק, מתן תורה עורר בהם התלהבות רוחנית ומציאות אלוקית שהייתה כה מרוחקת קודם, הפכה להיות המציאות הברורה ביותר.
רבי עקיבא ראה בכך את התגלית הגדולה של מתן תורה. בעוד שחברו, רבי ישמעאל, נולד קדוש, הגמרא מספרת עליו בפרק גיטין כי תמיד היה עסוק בעולמות נעלים. הוא נחטף בילדותו בידי הרומאים, משום היותו ילד יפה תואר במטרה למוכרו לעבדות. התנא רבי יהושע בן חנניה שמע מכך והלך לבקרו בבית כלאו. הוא ראה את יופי העיניים של הילד והבין כי עומדת לפניו נשמה גבוהה. הוא שאל אותו פסוק: "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים"? הילד ענה את המשך הפסוק: "הלוא ה' זו חטאנו לו". אמר רבי יהושע: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל יהיה ולא זז משם עד שפדה אותו בדמים מרובים.
רבי עקיבא, לעומתו, צמח בעולם של תפיסות נחותות. הוא נולד במשפחה של דור ראשון ביהדות, גרי צדק, נכדים של סיסרא הרשע. עד גיל 40 הוא לא ידע קרוא וכתוב, ופעם כששאלו את דעתו על תלמידי החכמים, הוא הפטיר בשנאה: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". כאשר הוא החל ללמוד תורה, הוא גילה עולמות חדשים. פתאום הבין איך הקב"ה מסתתר מאחורי כל רגע מחייו ו'כל דעביד רחמנא לטב עביד'.
התגלית של מתן תורה מבחינתו הייתה, האפשרות להרכיב משקפיים חדשות. לא צריך להמציא דברים חדשים, רק לרכוש עיניים חדשות ולראות את העולם במהותו האמיתית.
להיות יהודי, זה לא רק לקיים מצוות באופן מעשי, להיות יהודי זה לחיות בתחושה ש"כי אתה עמדי". יהודי יודע כי הוא אף פעם לא לבד. הקב"ה הולך איתו יחד וכל לבושי הטבע הם רק מסווה על ההשגחה האלוקית.
וזאת בדיוק הסיבה שאנו צריכים קשר עם צדיק: כדי לזכור עד כמה אנחנו גבוהים. עד כמה אנחנו קרובים לקב"ה. בעוד שבתפיסה האישית שלנו, מתן תורה הסתיים ואנו שבנו "לראות את הנראה ולשמוע את הנשמע", הצדיק נשאר לגור על הר סיני. הוא עודנו מביט על העולם במבט מלמעלה וחי בתחושה קבועה ש"אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".
הקשר עם הצדיק, מאפשר גם לנו לטפס על ההר. הצדיק קורא לנו להמשיך לטפס ולעולם לא לנוח. לא להסתפק בהישגים מועטים, זמניים, חסרי משמעות. אלא "לראות את הנשמע", לראות את קול האלוקים המדבר מתוך הטבע וקורא לנו לחיות חיי אמת ומשמעות.
חסידים נוהגים לקבוע תמונה של הרבי על הקיר. מישהו הסביר פעם כי הדבר נועד להזכיר באופן קבוע, מי אנחנו ועד היכן אנחנו יכולים להגיע. המראה של הצדיק מעורר אותנו לזכור את עומק נפשנו והצרכים הגבוהים שלה.
הנה סיפור (שמעתי מהרה"ח יחזקאל סופר): זה היה בשעה שלוש לפנות בוקר. הבחורים הישראלים שלמדו בבית מדרשו של הרבי בניו יורק, שבו מהתוועדות חסידית ועברו לפני השינה בכניסה ל-770. בפתח הבניין עמד אדם די שונה מהנוף הכללי. הוא היה לבוש היטב, עם שער גולש עד הכתפיים ומעשן סיגר יוקרתי.
הם שאלו אותו למעשיו כאן. הוא במאי תיאטרון בריטי ובכוונתו לביים הצגה על שמשון ודלילה. אולם לפני שהוא יוצר את האלמנטים התיאטרליים, ברצונו ללמוד את הסיפור מהאספקטים התנכיי"ם שלו. לכן הוא בא אל הרבי, כדי להתייעץ איתו על ההיבט התנכי של סיפור שמשון ודלילה.
החבר'ה המופתעים שאלו, כמה זמן הוא היה בפגישת היחידות? "50 דקות". זה היה מפתיע כי התור היה ארוך ואנשים לא שהו בחדרו של הרבי יותר מדקה או שתיים.
הם ניסו להבין שוב: "הרבי דיבר איתך במשך 50 דקות על שמשון ודלילה"?
"למען האמת, כמה דקות לפני סיום הפגישה, הרבי אמר שהוא רוצה לבקש ממני טובה אישית. הוא מבקש כי כל בוקר, לפני שאני מתחיל את היום, אניח כמה רגעים תפילין ואזכור את מורשתי היהודית"...
אנו יכולים להסתפק במועט ולהמיר את ההתקשרות לרבי בלימוד תורותיו והוראותיו מתוך ספרים. אבל כדי שנזכה "לראות את הנשמע" ולא רק לשמוע או להאזין, אנו מתחננים בפני הקב"ה פי כמה, שעוד לפני ג' תמוז הנוכחי, נזכה לגאולה שלמה ומלכנו בראשנו.