בנבואת זכריה נאמר (יא, ח): "ואכחיד את שלושת הרועים בירח אחד", שלושה רועים, רועי ישראל, מתו בחודש אחד.
שואלת על כך הגמרא (תענית ט): "וכי בירח אחד מתו"? הגמרא מסיקה ששלושת הרועים הם שלוש דמויות שדאגו – כמו רועה לצאנו - לצרכיהם של עם ישראל: משה רבינו, אהרן הכהן ומרים הנביאה. בזכותו של משה רבינו ירד בכל יום מן למחייתם של עם ישראל, בזכות מרים היה לעם ישראל במדבר באר-מים, ובזכותו של אהרן הכהן היו ענני הכבוד שהגינו על העם.
שואלת הגמרא: "והלא מרים מתה בניסן, אהרן באב, ומשה באדר", כל אחד מהם הסתלק מן העולם בחודש שונה, מרים נפטרה ביו"ד בניסן, אהרן הכהן בראש חודש אב, ומשה רבינו בז' אדר - וכיצד זה אומר הנביא "ואכחיד את שלושת הרועים בחודש אחד.
מתרצת הגמרא: "מלמד, שנתבטלו שלוש מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד".
שלוש מתנות קיבלנו בזכות אותם שלוש רועים: מן, באר-מים וענני-כבוד, כל אחת מהמתנות היתה אכן בזכות רועה אחר. אולם כאשר מרים הנביאה נפטרה ופסק הבאר – הוא חזר בזכותו של משה רבינו (כמסופר בפרשת חוקת), כאשר אהרן הכהן נפטר והסתלקו ענני הכבוד – הם חזרו בזכותו של משה רבינו –
כאשר משה רבינו נפטר – אזי שלושת המתנות פסקו באחת, ודומה היה ש"בירח אחד מתו".
•
מהותו של רועה-נאמן היא – דאגתו למילוי כל הצרכים של אלו שהוא מופקד עליהם. לא משנה מהו הצורך, בין אם הוא צורך גשמי או צורך רוחני, בין זה צורך שהוא "מתפקידו" לספק זאת או שלא.
העובדה שקרוב לארבעים שנה המים היו בזכותה של מרים, לא גרם למשה רבינו לומר בפטירתה – שהספקת המים זה לא מתפקידו. העובדה שלאורך כל השנים ענני הכבוד היו בזכותו של אהרן הכהן, לא מנעה ממשה רבינו להביאם מחדש.
ברגע שנוצר מצב בו עם ישראל זקוק למים או לעננים – אזי כרועה נאמן הוא נכנס לעובי הקורה, ועשה כל הניתן כדי למלא את צרכי העם.
כל עוד הצרכים הללו מולאו באמצעות דמויות אחרות – מה טוב. אך ברגע שהם אינם, מתפקידו של הרועה למלא את צרכי העם. אין משהו שהוא לא בתחום תפקידו. אם זה צורך – זה מתפקידו.
יתרה מזו: תפקידו של הרועה אינו רק לדאוג לצרכי כלל עם ישראל, לדאוג לכלל, אלא מתפקידו למלא את צרכיו של הפרט. האיש היחיד.
לפני שמשה רבינו נבחר על ידי הקב"ה להיות רועה ישראל, הוא עבר בחינה.
כשהוא היה מוציא את הצאן למרעה, מספר המדרש (שמות רבה ב, ד. משרד תהלים (באבער) עח, הערה קנב) "היה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו העשב הרך. ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית. ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה" –
משה רבינו לא היה מוציא את כל הכבשים למרעה ביחד, אלא הוא דאג לכל שכבה מאוכלוסיית הכבשים באופן פרטני, הוא ווידא שכל קבוצה תקבל מזון, והיא תקבל את המזון בהתאם לאופן יכולת הלעיסה שלהם.
למרות שכך משה רבינו נהג עם הצאן – עדיין הוא לא נבחר להיות רועה ישראל. המבחן האחרון והמכריע היה - כאשר, כפי שמספר המדרש, "ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו .. הרכיבו על כתפו וכו'".
מבחנו של הרועה הוא, ההתמסרות אל הפרט, אל ה"גדי אחד". כאשר חסר בעדר כבש בודד, עליו לחקור ולברר היכן הוא, למה הוא ברח, מה חסר לו, ואיך עליו להחזירו ולספק את צרכיו, הן הרוחניים והן הגשמיים.
•
חודש תמוז זה החודש בו נולד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ והיום בו הוא השתחרר מהמאסר הרוסי.
כמו מייסד שיטת החסידות בשעתו, הבעל-שם-טוב, שפעל לסייע ליהודים בגשמיות, וכתוצאה מכך הוא גם עזר להם ברוחניות – כך גם תלמידיו אחריו, ונשיאי חב"ד לדורותיהם, עד הרבי
כשם שהוא דאג לצרכיהם הרוחניים של אנשי דורו, כך הוא דאג למלא את צרכיהם הגשמיים. ירהנ מזו: הוא לא המתין עד שבאו אליו בדרישה ובקשה שפלוני זקוק לסיוע, אלא מיוזמתו ומעצמו הוא התעניין האם והיכן יש יהודי שזקוק לסיוע, גשמי או רוחני.
ה"האשמות" שטענו כנגדו במאסרו היו על כך שהוא עוסק בהפצת יהדות, ובמקביל על כך שהוא מקבל כספים מחוץ למדינה ומנצל אותם לארגן קבוצות שיוכלו להתפרנס ממקצוע שאינו כרוך בחילול שבת וחג. האשמות על עזרה רוחנית ועל עזרה גשמית.
•
בפרשת חוקת מספרת התורה על פניות שעם ישראל פנה על מלך אדום ואל מלך האמורי עם בקשה לעבור דרך ארצם אל ארץ ישראל. בתחילה כותבת התורה "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום", ובהמשך כותבת התורה "וישלח ישראל מלאכים". פעם אחד כתוב שמשה רבינו הוא זה ששלח את השליחים, ופעם אחרת כתוב שעם ישראל הוא זה ששלח את השליחים.
אומר על כך רש"י (חוקת כא, כא): "הכתובים הללו – צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך: שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".
משה רבינו עם ישראל – אחד הם. נשיא הדור, משה רבינו, הוא ככל הדור. הנשיא הוא הכל, ולכן פעם התורה מציינת את שמו של משה רבינו ופעם את עם ישראל – כי הם דבר אחד.
מסר זה של הנהגתו של נשיא הדור, של רועה ישראל – היא מסר לכל אחד מהדור. "משה הוא ישראל וישראל הם משה". כך שאופן הנהגתו של משה רבינו, נדרשת גם מכל אחד מאנשי הדור.
כמו שהרבי לא המתין עד שהגיעו אליו לבקש עזרה וסיוע, אלא הוא מעצמו חקר והתעניין אם ישנם יהודים, או ישנו יהודי, ולא משנה היכן הוא מתגורר בעולם, הזקוק לסיוע – והוא התמסר למלא את צרכיו מלבי להתחשב בסכנה שהוא מעמיד בה את עצמו,
כך גם אנו, כאשר אנו פוגשים או שומעים על יהודי אחר, עלינו לדעת שזה לא "במקרה", אלא הדבר הינו בהשגחה פרטית. ועלינו לברר במה אנו יכולים לעזור ולסייע לו, בגשמיות או ברוחניות.
יתרה מזו: כל אחד נושא בתפקיד ותואר "נשיא". באם הוא נושא בתפקיד ציבורי כזה או אחר, אזי לבטח שהתואר הזה שייך אליו, וגם אם הוא אדם פרטי, הרי הוא "כל איש שורר בביתו" כלשון מגילת אסתר, והוא "נשיא" על משפחתו ובני ביתו, או על חוג מצומצם אחר.
מכל אחד נדרש, שבמקביל לעיסוקים לטובת צרכי הכלל, מחובתו לדאוג גם ל"גדי האחד". אסור שיהיה מצב בו בשל ההתעסקות בצרכי "כלל ישראל", שוכחים על האדם הפרטי, על "ר' ישראל".
אדם לא יכול לטעון ולומר: אני עוסק בצרכי הכלל, אני "נשיא" של חוג מסויים, תפקידי הוא "הנשיא הוא הכל" – ואין זה מחובתי לדאוג לאדם הפרטי. אין מקום לאמירה: שאנשים פרטיים ידאגו לאנשים פרטיים.
אדם לא יכול לומר: תפקידי הוא לספק מים, מן וענני כבוד, אבל להתאים את המן לצרכי האדם הפרטי, שאלו יקבלו אותו באופן של "טחנו בריחיים או דכו במדוכה", ואילו אלו יקבלו אותו יחד עם "אבנים טובות ומרגליות" (במסופר בגמרא (יומא עה) על החלוקה בבני ישראל) – אין זה מתפקידי.
אדם לא יכול לומר: תפקידי הוא לספק מים מן הבאר, אבל למשוך את מי הבאר לכל שבט בפרטיות – אין זה מתפקידי.
אומרים לו: משה רבינו נבחר להיות נשיא על כלל ישראל רק אחרי מבחן הגדי היחיד, כך גם על כל אחד מאיתנו, "ישראל הם משה", מוטל חוב קדוש לדאוג לענינים הפרטיים של אנשים פרטיים.
עלינו לדעת שאנו עושים זאת בכוחו של נשיא הדור, ובאפשרותינו לעשות זאת מתןך הצלחה רבה.
(משיחת יב תמוז תשל"א)