ר' בער'ל וויס היה חסיד עשיר מלוס אנג'לס. הוא הקים רשת של בתי אבות, וממנה התרחב לעסקי נדל"ן ותחומים נוספים. פעם קיבל הצעה עסקית מעניינת: להשקיע עם קבוצת יהלומנים חרדיים מאנטוורפן, בעסקי כריית יהלומים בליבריה, אפריקה. ההצעה נשמעה טוב, משום שליבריה היתה מדינה יציבה, עם אותו נשיא מכהן במשך שלשים שנה שנבחר לאורך שבע מערכות בחירות רצופות.
וויס היה אדם שלא זז בלי להתייעץ עם הרבי, והוא שאל על כך. הרבי שלל את ההצעה, משום ש"בקרוב עומדת להתחולל הפיכה בליבריה". וויס נדהם, הוא אמר כי ליבריה מכונה בשם "שוויץ של אפריקה", אך הרבי חזר ואמר כי לדעתו תהיה שם הפיכה. הרבי הוסיף ואמר כי אם הוא בכל זאת רוצה, יכול להיכנס להשקעות קצרות טווח אשר יוכל להוציא מהן את הכסף מיד כשיחפוץ בכך.
כשוויס חזר אל שותפיו, הם מאוד התאכזבו. "למה שאלת את הרבי בענינים עסקיים? מה הוא אמור להבין בכך? גם אנחנו אנשים חרדיים, אך מעולם לא שאלנו את הרבי שלנו על עניני עסק"? אך וויס התעקש ונפרד מהם. כשנה אחר כך, הוא עשה השקעה חד פעמית של כמה אלפי דולרים דרך סוחר יהלומים מקומי שהיה אמור לקנות עבורו יהלומים גולמיים לליטוש.
תקופה קצרה אח"כ, פרצה מהפכה בליבריה. הממשלה הוצאה להורג וכמה מקומיים השתלטו על השלטון. בערל וויס לא קיבל את הסחורה שהזמין, ובקושי קיבל חזרה חלק מהמזומן שהשקיע...
אחד הדגשים המהותיים בתורת החסידות, הוא הקשר אל הצדיק. חסידים קושרים את חייהם ברבי ומקבלים ממנו עידוד והכוונה. גם כיום, חסידי חב"ד ממשיכים באותה הדרך, נוסעים אל הציון של הרבי ודבקים בתורתו ובסרטי הוידאו ממנו.
שורש המנהג הזה, לדבוק בצדיק, מוזכר כבר בגמרא: 1. כתובות קיא,ב: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום - וכי אפשר לדבוק בשכינה?! והרי 'ה' אלהיך אש אוכלה'? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ... והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו - מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה.
גם המנהג לבקש ברכה וישועה מהצדיק, הוא עתיק יומין: בראשית כה,כב: ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר למה זה אנכי? ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך. רש"י: ויאמר ה' לה - על ידי שליח, נאמר לשם ברוח הקדש והוא אמר לה.
סוטה לד,ב: ויעלו בנגב ויבא עד חברון – ויבאו [לשון רבים] מיבעי ליה? מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.והשאלה המתבקשת היא, למה צריכים לקיים קשר עם צדיק? הרי 'עמך ישראל כולם צדיקים' וכל אחד יכול לעבוד את ה' בכוחותיו שלו?
יתירה מכך: מה בדיוק סוד כוחו של הצדיק? כיצד הוא יכול לברך ולהעניק שפע? האם אין בכך משום העמדת 'ממוצע' ח"ו בין ה' וישראל?!
השאלה הזו נשאלה כבר לפני כ-150 שנה, בפי הגאון המהר"ם שיק, מרבניה הבולטים של הונגריה:
מהר"ם שיק תשובה רצג: מה שאני חושש, דלכאורה יש לומר שיהיה אסור! משום שדרשו חז"ל: 'לא יהיה לך אלקים אחרים על פני' - שלא תהא קורא לא למיכאל ולא לגבריאל, דהיינו שאסור לנו לעשות ממוצעים בינינו ובין השי"ת ואיך נתפלל שנשמות האבות יתפללו וימליצו טוב בעדנו?למעשה, הוא קובע שאין בכך איסור: התפילה היא שיבקשו רחמים עלינו [מאת ה'
אולם אין ספק, שעצם הדיון מעורר את השאלה הבסיסית: מה נותן הקשר הקבוע עם הצדיק?
אנו עוסקים בכך לקראת ג' תמוז, אך גם בקשר עם פרשת "קרח", שהיה הראשון לטעון את הטענה הזו בדיוק: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' – ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
אם חשבנו שראינו הכול בפרשיות הקודמות, באה הפרשה ומציגה נפילה מסוג חדש. קם אדם ומערער על עצם הסמכות של משה. הוא טוען כי משה ואהרן הם "זוג בדאים", שהשתלטו על העם.
קרח היה בן דוד ראשון של משה ואהרן. ובעוד שבמבט מרחוק, הוא נתפס כאיש טיפש, בעל מחלוקת עם נטייה להסתבכות יתר, המדרשים מציגים אותו באור אחר לחלוטין.
מדרש רבה (יח) מתאר אותו כאיש נעלה, בעל רוח הקודש, שראה כי בעוד כמה דורות, ייצא ממנו צאצא שיאיר את העולם והוא שמואל הנביא. רש"י (ז) מתאר אותו כאיש "פקח", והגמרא (פסחים קיט) מתארת אותו כאיש עשיר במידה עצומה, "עשיר כקורח". הסיפור של העשירות היה, שקרח גילה במצרים את הכספות שבהן הטמין יוסף את האוצרות שלו ונטל לעצמו את הכסף.
ודווקא על רקע הגדולה הזאת, קרח מחליט לפרוץ במרד כנגד המנהיגות של משה רבינו. הוא קם ומכריז כי הסיפור של משה ואהרן הוא שקר אחד גדול. ההצגה כאילו משה מדבר עם ה' ומקבל ממנו מסרים, היא סיפור מומצא של שני אנשים. ולמרבה ההפתעה, קרח נוחל הצלחה אדירה וסוחף את האליטה הרוחנית של העם, 250 נשיאי העדה.
מה קרה להם? מה היה הטריגר (המניע) לפרוץ המרד? מה גם שהסיפור מובא בתורה אחרי פרשת המרגלים, מה שאומר שהוא התרחש לפחות בחודש אב, כשנה וחצי אחרי יציאת מצרים. מה הם נזכרו פתאום למרוד במנהיגותו של משה?
רש"י טוען כי הדבר קרה בגלל אינטרס אישי:
רש"י טז,א: מה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אלצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת, על פי הדיבור. כלומר: לקהת היו ארבעה בנים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. משה ואהרן היו בני עמרם, ואח"כ מינה משה כנשיא המשפחה את אלצפן בן עוזיאל, הצעיר בין האחים. ואילו קרח חשב שהוא קודם לנשיאות, בהיותו בן יצהר, שהיה גדול יותר.אולם, עדיין לא מובן למה קרח המתין עד עכשיו? הרי מינוי אלצפן התרחש בעת מינוי הלויים בפרשת במדבר, שהתרחש בחודש אייר באותה השנה. כלומר, שלשה וחצי חדשים לפני חודש אב?
לכן האבן עזרא טוען, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, והסיפור התרחש אכן אז, אחרי פרשת במדבר:
אבן עזרא טז,א: זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלויים. כי חשבו ישראל שמשה אדוננו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו ... לבני לוי שהם ממשפחתו. והלויים קשרו עליו [קרח ומשפחתו] בעבור היותם נתונים לאהרן ובניו [הכהנים]... ואלה נשיאי העדה היו בכורים ... והראיה על זה, [מ]מופת המטה שראו כל ישראל כי ה' בחר בשבט לוי תחת הבכורים.האבן עזרא טוען, שכל הסיפור קרה בגלל החלפת הבכורים בלויים המסופרת בפרשת במדבר. התורה סיפרה שם (רשי ג,יב) על מהפך דרמטי שהתחולל בשכבה הגבוהה של העם. התכנית המקורית היתה, שהבכורים מכל השבטים יהיו אלו שינהלו את המשכן, אבל משה רבינו שמע מה' שכיון שהבכורים חטאו בעגל, לכן השררה תילקח מהם ותעבור לבני שבט לוי – שבטו של משה!.
וההחלפה הזאת יצרה התמרמרות קשה בקרב הבכורים, שהיו חשובי העדה, "250 נשיאי עדה קריאי שם", מכאן הם הגיעו למסקנה הקשה כי משה ממציא דברים מדעתו ומספר אותם בשם ה'. בנוסף לכך, גם קרח היה ממורמר, משום שהיה לוי ולא כהן, ולכן כולם יחד יצאו למרד כנגד משה.
האם הפירוש הזה מספיק? נדמה שלא, כי לא מובן, למה התורה משנה את הסדר ומספרת את זה רק כאן, אחרי פרשת המרגלים? לכן הרמב"ן, חוזר אל דעת רש"י - שהסיפור התרחש אחרי המרגלים ובעקבות הסיפור של אלצפן - והמרד פרץ רק עכשיו, משום טעם אסטרטגי של מנהלי המחלוקת:
רמב"ן טז,א: הדבר הזה היה אחרי חטא המרגלים ... והנה ישראל במדבר סיני ... היו אוהבים את משה כנפשם ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היו העם סוקלים אותו. ולכן סבל קורח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלויים ... אולם כאשר חטאו במרגלים ... ונגזר על העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה ... ואז מצא קורח מקום לחלוק על מעשי משה.קורח סחב זמן רב את הקנאה במשה, אמנם עד עתה לא היה סיכוי למרוד במנהיגות הדומיננטית. אך אחרי משבר המרגלים, מעמדו של משה נעשה 'פגיע', וזאת היתה ההזדמנות לחסל חשבונות.
קרח היה דמגוג מוכשר והוא יצא לרחובות בסיסמא קליטה, שאין כמותה לגעת בלבבות:
ויקהלו על משה ואהרן ויאמרו אלהם: רב לכם! כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'? רש"י: כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה! ... לא אתם לבדכם שמעתם!.
ובקיצור, למה אלקים צריך מתווכים? למה הוא צריך צדיקים להעביר דרכם מסרים? כמו שהוא דיבר איתנו במתן תורה, כך יכול להמשיך לדבר עימנו ואין צורך במנהיגותו האמצעית של הצדיק.
וכמו איש פרסום מקצועי, קורח נקט גם באקט ויזואלי כדי להעביר את המסר. המדרש מספר כי קורח ועדתו הופיעו באוהלו של משה, כשהם לבושים בטליתות שכולן תכלת, ושאלו, האם הטלית חייבת גם בחוטי ציצית? אחר כך שאלו, האם בית מלא ספרי תורה, צריך מזוזה על הדלת? כשמשה ענה להם שכן, הם החלו ללעוג לו: למה ציצית שכולה תכלת, צריכה עוד חוט אחד של תכלת? למה בית מלא ספרי תורה, צריך גם מזוזה, שהיא בסך הכל שתי פרשיות מתוך התורה השלימה?
מה הם רצו? הרבי מסביר (תורת מנחם חי"ב/57) כי היתה כאן כעין 'עקיצה' למשה:
היות שעם ישראל הוא טלית שכולה תכלת, מה יועיל לו 'חוט אחד' – אדם צדיק – שיהפוך אותו להיות כשר? עם ישראל הוא קדוש כספר תורה ומה תועיל לו 'מזוזה על הפתח' – דמות צדיק, שאליה נושא את נפשו?וכאן מגיע הדבר המעניין מכל. למעשה, התורה אינה משיבה על טענת קרח. הוא אמנם נבלע באדמה, אך התורה אינה מסבירה באופן ענייני, למה צריך את משה כמתווך בין ה' וישראל?
מהי, אם כן, התשובה העניינית לטענתו של קרח?
לפני שנכנסים לענין, עוד הערה על מעמדו של הצדיק: עד עתה דיברנו על דמותו של הצדיק כממוצע רוחני בין ה' וישראל. אולם עם ישראל מייחס לצדיק תכונה נוספת: "בעל מופת". בעל כח סגולי, שיכול להשפיע ברכה והצלחה. כמו הלשון (ראו מו"ק טז,ב): "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".
ניתן להביא לכך דוגמאות רבות, הנה שתיים מפורסמות, מן התלמוד:
ברכות לד,ב: בנו של רבן גמליאל חלה, שיגר שני תלמידי חכמים אל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. עלה רחב"ד לעלייה וביקש עליו רחמים ובירידתו אמר: לכו שירד החום ... ושוב הלך רחב"ד ללמוד אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן, אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן [על עצמו]: אם הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לא, אבל הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.כאן מעניין להציג רעיון עצום המובא ברמב"ן. הוא טוען שהמקור לרעיון החשוב הזה, ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים – הוא גם בפרשת קרח:
אחרי שקרח פרץ עם המרד, התגובה הראשונה של משה היתה (פסוק ד): "וישמע משה ויפל על פניו"[1]. אחר כך הוא קם והציע רעיון דרמטי: ה' יודיע בבוקר עם מי הצדק. אנחנו נערוך התערבות פומבית, שדרכה ה' יוכיח האם הצדק איתי או אתכם. אנו ניפגש במשכן ואתם תיקחו מחתות עם קטורת ואהרן יקח מחתות עם קטורת – וזה שה' יבחר בו, הוא הצודק.
הדבר המדהים הוא השאלה: בשם מי משה מדבר? איפה ה' ציווה אותו לערוך את מבחן הקטורת?
הרי ה' אינו מתערב בסיפור עד פסוק כ', שמתרחש רק למחרת בבוקר, כאשר הם כבר נפגשים על יד המשכן ואז ה' שולח את משה להרחיק את כולם ממשכן קורח כי הם עומדים ליפול באדמה. ואם כן, איך משה הקדים והתחייב כבר יום קודם בשם ה'? האם אין כאן חיזוק ישיר לטענתו של קרח, שמשה בודה ח"ו דברים מליבו בשם האלקים?!
אומר הרמב"ן דבר גדול: משה לא הצטווה על זה, אך הוא סמך על כך שה' ימלא את דבריו. משה ידע שה' נתן לצדיקים כרטיס אשראי, שהם יכולים להתחייב התחייבויות בשמו והוא יעמוד מאחוריהן.
רמב"ן טז,ח: והנה משה חשב מעצמו המחשבה הזאת [על מבחן המחתות] ... ובטח משה כי ה' מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים!.
מוסיף ומבאר ספר העקרים מאמר רביעי: עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה, שה' יתברך מכופף הטבע תחת כפות רגלי המאמינים ... ונמצא כזה בקצת הצדיקים ... אמר אליהו: 'חי ה' ... אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי'. ומשה עצמו אמר [בפרשתנו]: 'אם כמות כל האדם ... ואם בריאה יברא ה'' ... ולא מצאנו שיצווהו ה' על כך.
וכמובן, שכל זה מעצים את התמיהה המרכזית: למה צריך מתווכים בין ה' וישראל? ומדוע ה' מפקיד את 'פנקס הצ'קים' שלו, בידי אנשים בעולם הזה שיכולים לחולל מופתים פלאיים?
זה היה לפני 88 שנים, בשנת תרפ"ז (1927). רוסיה נשטפה אז בנהרות של דם, כאשר מדי יום היו הקלגסים הקומוניסטים שולחים עוד ועוד אנשים אל המוות או למחנות העבודה. באמצע חודש סיון, פרצו שוטרי הקג"ב אל ביתו של הרבי הריי"צ בפטרבורג ועצרו אותו באשמת בגידה במדינה. הוא נאשם בכך שממשיך להוביל קהילה דתית, למרות האיסור הקומוניסטי על קיום חיי דת.
מדי לילה היה הרבי שומע יריות ממרתפי הכלא, בהן רצחו בלי משפט את מתנגדי המשטר. גם עליו עצמו גזרו עונש מות, ורק אחרי מסע שתדלנות, המתיקו את העונש בגלות לעיר קסטרמא.
בדיוק ב-ג' תמוז, הובילו אותו אל תחנת הרכבת בפטרבורג, ממנה היה אמור להמשיך אל עיר הגלות. אלפי חסידים התקבצו להיפרד ממנו, מתוך חשש שלא יזכו לראות אותו עוד. לפתע פנה הרבי לאנשים שעמדו סביבו והחל לספר סיפור. הוא ידע שהוא מוקף בשוטרים גלויים ושוטרי חרש, הוא זכר שהוא עומד שם כמגורש לגלות באשמת מרידה, אך הוא התעקש לספר סיפור:
כמה עשרות שנים קודם, הממשלה רצה לקבוע בחוק כי רבנים יהיו חייבים ללמוד מדעים כלליים. הם קראו לאסיפה את ראשי הרבנים ברוסיה והודיעו את ההחלטה שלהם. שר הפנים, סטאליפין, הוסיף והכריז כי אם הרבנים יסרבו לכך, הוא יעורר קמפיין רצחני לערוך פרעות ביהודים.
הרבנים חרדו למשמע הדברים, וכמעט הסכימו להם בלית ברירה, אבל אז קם אבי, הרבי הרש"ב והכריז: "אנחנו נמצאים בגלות - אבל רק הגופים שלנו בגלות ולא הנשמות. אף אחד אינו יכול לשבור את הנשמה היהודית. יהודים, קדשו את ה' ברבים", ונפל והתעלף.
כעת, עמד הרבי בתחנת הרכבת בפטרבורג, בין הרוצחים הקומוניסטים, וחזר והכריז בהתרגשות: "יהודים, רק הגופים שלנו נמצאים בגלות ולא הנשמות, אף אחד אינו יכול לשלוט על הנשמה היהודית. קדשו את ה' ברבים"... והוא הובל אל הקרון שלקח אותו לגלות.
צדיק[2] הוא "מרכבה" לאלוקות. חייל של אלקים. הוא אדם שביטל את המציאות שלו לחלוטין והפך להיות "אין". כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו הם מאמצים לקידום התכנית האלוקית.
ולכן אנחנו צריכים קשר עם אדם כזה, כדי לקבל המחשה חיה לרובד האלוקי של החיים. כאשר הצדיק מדבר, אתה לא שומע אותו, אלא את השכינה המדברת דרכו. התוקף של דבריו, הלהט, הרצינות, ובעיקר האמת של הבעת הפנים, פועלת בנו הזדהות של ראייה עם עומק הדברים.
זה לא קל להיות יהודי. יהודי אינו רק מקיים מצוות ברמה מעשית, אלא מאמין בדברים גדולים, כמו התפיסה ש"אין עוד מלבדו", שכל העולם בטל לחלוטין למציאות ה' ומנוהל בהשגחה פרטית – והאמת היא, שדי קשה להאמין בכך באמת ובתמים. וזה בדיוק התפקיד של הצדיק: הוא עדות מוחשית לתקפותם של הרעיונות הגדולים. כאשר שומעים את הרבי מדבר על הנוכחות של ה' בחיינו, כאשר רואים אותו מקבל כל יהודי באהבה אין סופית – הדברים נכנסים אל המוח ומורגשים בלב.
וכמובן, שהדברים נכונים שבעתיים בעת שרואים "מופת" שעושה הצדיק. כאשר הוא עושה נס פלאי שמשנה את גדרי הטבע לחלוטין, הרי מציאות הקדושה בעולם, הופכת להיות משכנעת פי כמה.
אחרי הסתלקות הצמח צדק, החסידים בחרו בבנו הצעיר, המהר"ש, להיות ממלא מקומו. אחד החסידים המבוגרים שאל אותו מה הוא יכול להוסיף להם? הרי בהיותו אדם צעיר, והם תלמידים מבוגרים של הצמח צדק שהיה אדם גדול בכל קנה מידה – מה עוד יוכל ללמד אותם?
המהר"ש השיב כי עכשיו הוא מבין פסוק בתורה: כאשר ה' התגלה למשה בסנה וציווה אותו ללכת למצרים, משה שאל: "וכי יאמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם"? פירש המהר"ש: משה אמר לקב"ה: "הם יאמרו לי מה שמו"! כלומר, הם כבר יודעים את מציאות ה' ואינם צריכים אותי, ולכן "מה אומר אליהם" - מה אוכל להוסיף להם בידיעת ה'?
ה' ענה: "אהיה אשר אהיה". המילה "אהיה" היא בגימטרייא 21, ו"אשר אהיה" – כפול 21 = 441 בגימטרייא "אמת". התפקיד של הצדיק, רמז המהר"ש, הוא לשדר את האמת האלוקית. בעצם מציאותו הוא משקף את המציאות האלוקית הקיימת בתוככי העולם הזה.
תניא פמ"ב: בכל דור יורדים ניצוצות מנשמת משה רבנו ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור, עיני העדה, ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב שלם. כי העבודה שבלב היא לפי הדעת.הנה שני סיפורים הממחישים את הענין, אחד עתיק ואחד מודרני: 1. החסיד רבי אייזיק מהומיל, מגדולי חסידיו של האדמו"ר הזקן, מספר במכתביו על מהפך רוחני שעבר אצל רבינו הזקן. הרבי עסק אז בהרחבה בנושא של "אחדות ה'", איך ה' הוא המציאות האמיתית של הטבע והכל בטל לפניו, אך רבי אייזיק הרגיש כי אינו מצליח להזדהות עם הדברים לעומקם. הוא התחנן אל הרבי שיסביר לו אותם טוב יותר, ופעם הרבי קרא לו והסביר לו פנים בפנים.
כך הוא מתאר את תחושת "האמת הפנימית" שחדרה בו פתאום (ליקוטים בסוף הספר חנה אריאל): כל החסידים ... יש להם את האמונה, ומורגשת על פי רוב בשמונה עשרה לאחר כל ההתבוננות בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע ... כי הכל הוא אלוקות. והחושך של קליפת נוגה שחש כי העולם הוא עולם – אינו מבלבל האמונה. ואני הכותב ... היו עיני טרוטות ולא יכולתי לחזקה היטב והייתי חפץ לשמוע ביאור היטב בפירוש, והרביתי בבקשות מהרבי על זה. עד שפעם אחת הבטיח להגיד לי חסידות ביחידות ... ואחר כלותו לדבר, ירה כחץ בליבי תוקף האמונה הנ"ל, עד שהתעורר אצלי חפץ לילך ברחובות לצעוק על זה.
ועוד סיפור, עכשווי יותר: הרב ד"ר יונתן סאקס, מי שהיה עד לא מזמן הרב הראשי של בריטניה, הוא אחד היהודים המרשימים בעולם. הוא מדבר וכותב כאחד הקולות המשכנעים של היהדות כיום. אחרי תום לימודי הפילוסופיה בקיימברידג', היתה לו תהייה רוחנית והוא חש חובה למצוא אדם קדוש.
השותפות הגדולה עמוד 82, הרב יונתן סאקס: פגישתי עם הרבי מלובביץ' לא דמתה לשום פגישה אחרת. בתחילה שאלתי שאלות והוא ענה תשובות, ואז במפתיע, הוא החליף תפקידים והחל לשאול אותי שאלות: כמה סטודנטים יהודים יש בקיימברידג'? כמה מהם מזוהים באופן פעיל עם החיים היהודיים? מה אני עושה כדי לקרב אותם?זה היה מפגש משנה חיים. היה ברבי משהו שהוא יותר ממנו עצמו, זאת לא היתה 'כריזמה', זה היה סוג של שפלות רוח. בנוכחותו יכולת להרגיש את השכינה שורה. זה אדם קדוש, אדם שבדרך לא ברורה גורם לך להרגיש גדול יותר.
לסיום, עולה השאלה, מה קורה כיום? מהיכן שואבים אחרי ההסתלקות של הרבי את הכח להזדהות עם המסרים שלו בצורה עמוקה?
אין ספק שהקושי בלא לראות את הרבי, בלי התוועדויות ומאמרים הוא גדול מאוד. הגעגועים חזקים ולא זה המצב הנרמלי אליו הורגלנו מאז התגלות הבעש"ט. אולם עובדה היא, שהפעולה של הרבי בעולם הזה, היא לא פחות חזקה מאשר היתה קודם. הקשר עם הרבי מעולם לא היה קשר של גוף, אלא קשר המבוסס על הנשמה, וכיון שכך, הוא ממשיך בדרך פלאית גם כיום.
הנה סיפור מופלא: פרופסור מיכאל הסופר ואשתו עטרה, היו חברים באחד מקיבוצי השומר הצעיר. באמצע החיים הם עברו משבר עם הקיבוץ והיגרו לעיר הובט שבאי טסמניה. באותה עיר גרו 30 יהודים, והם החליטו שמיכאל יהיה החזן והקורא בתורה שלהם. הוא טען שהוא חילוני גמור ואינו יודע להתפלל, אך הם סברו שכל מי שיודע עברית הוא רב והכריחו אותו להיות הרבי שלהם.
מכורח הנסיבות, הם החלו להתקרב לקיום מצוות, אך הם פשוט לא ידעו כלום. למשל, פעם התארח אצלם יהודי מחו"ל והעיר בעדינות שבתפילת ערבית אין עושים חזרת הש"ץ... יום אחד, גברת הסופר לקחה תהלים ליד ופשוט צעקה: רבש"ע, אנו רוצים לקיים את התורה, אך איננו יודעים איך"...
אחרי כמה ימים, הופיע בעיר יהודי עטור זקן. קראו לו הרב חיים גוטניק והוא היה רב חב"ד במלבורן. הוא הפך מיד למנהיג הקהילה ולימד אותם כל מה שצריך. הסופר לא שאל אותו איך הוא הגיע לכאן, אך פעם הבת של הסופר שוחחה עם הבת של גוטניק, והאחרונה סיפרה לה כי יום אחד אביה קיבל מכתב מהרבי ובו מעורר על כך שהרבנים עסוקים רק בקהילות הגדולות ומזניחים את העיירות. כדוגמא, הרבי ציין את האי טסמניה. אבא שלי לקח את הדברים לתשומת לבו ומיד נסע לטסמניה. משם ההמשך ידוע...
ובכן, מי שיושב בארצות הברית ויכול לחוש זעקה של אישה בטסמניה, יכול להיות גם בעולם גבוה יותר, ולתת כוח ליהודי שנמצא בעולם הזה...
אגרות קודש הרבי מלובאויטש ח"ג עמוד תנח: גם כשהיו באים לרבי לבקש ברכה, לא היו באים אליו מפני מעלת הגוף שלו אלא מפני מעלת נשמתו. כל ענין המיתה אינו שייך כי אם בגוף, כי הנשמה היא נצחית ובפרט נשמת צדיק שאינה שייכת כלל וכלל לגהנום, הרי ענין המיתה בה היינו הסתלקות [מעולם אחד לעולם אחר], פירושה עליה למדרגה נעלית יותר ואינו קרוי ח"ו מת.----[1] סיפור – למה משה נפל על פניו? מתנגד נכנס לרבינו הזקן ושאל למה האדמורי"ם נוהגים בעצמם מנהגי כבוד ומבדילים את עצמם משאר העם? רבינו הניח את הידיים על הראש וחשב כמה רגעים, ואחר כך אמר כי גם בגוף האדם, הראש מובדל משאר האיברים. שאל אותו האדמו"ר האמצעי, למה היה צריך לחשוב כמה רגעים לפני שענה והרי מדובר בתשובה פשוטה? רבינו ענה כי לפני שמשה ענה לקרח, הוא "נפל על פניו". הכוונה היא שערך חשבון נפש כדי לוודא שהוא מתכוון לשם שמים ולא לכבוד עצמו ורק אחר כך הציע את מבחן הקטורת. וכך נהגתי בעצמי לפני שעניתי לאותו מתנגד...
[2] הסתייעתי במאמרו של הרב יואל כהן, "מעיינותיך" תשע"ד: http://www.toratchabad.com/files/Gilion41Lt.pdf.