קורח – בפרטים הקטנים
בפרשת קורח התורה מספרת על מחלקותו של קורח כנגד משה רבינו. מחלוקתו של קורח לא היתה כדי להשיג מטרות גשמיות, רווחים, כספים, או כבוד – אלא זו היתה מחלוקת של שיטה, של גישה.
התורה פותחת את הפרשה עם תיאור יחוסו של קורח: "ויקח קורח, בן יצהר, בן קהת, בן לוי". התורה מייחסת אותו לאבות גדולים, קורח התחנך בבית טוב, בן לשבט לוי, עליו אומרת התורה (ברכה לג, י) "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", תפקידם של בני שבט לוי הינו ללמד ולהורות לעם ישראל את התורה, ומה תפקידם בחיי היום יום,
כך שמחלקותו של קורח, שהגיע על רקע חיובי, זו לא היתה מחלוקת במובנה השטחי, אלא זו היתה מחלוקת בהבנה רוחנית, מה השיטה הנדרשת מעם ישראל, מה יגרום להם לשמור את התורה.
זו הסיבה שקורח הצליח לאסוף איתו "אנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים, נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". הוא אסף איתו "ראשי סנהדראות", ממנהיגי האומה. כיון שזו לא היתה מחלוקת במובנה השטחי, אלא זו היתה שיטה שיש לה מקום, גם לפי דעתה של תורה, דעת הסנהדרין.
קורח טען: לפני מתן תורה הקב"ה אמר על בני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", כל יהודי, בכל הדורות, הוא "קדוש", ובלשונו של קורח בפרשה: "כי כל העדה כולם קדושים" – ובמילא טענתו היא: "מדוע תתנשאו על קהל ה'", לשם מה יש צורך בקדושה יתרה של משה רבינו ואהרן הכהן, שהם יהיו מרוממים ומנושאים מכל העם, שהם ינהיגו את כולם.
מסופר במדרש תנחומא, שכדי לחזק את שיטתו, קורח ביסס את טענתו, עם השוואה לדינים שונים. באמצעותם הוא רצה להוכיח את אמיתת שיטתו.
הפסוקים המסיימים את הפרשת הקודמת, פרשת שלח, עוסקים בדיני מצווות ציצית. שם כותבת התורה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", אחד משמונת החוטים שיש בכל כנף של הטלית – צריך להיות צבוע בצבע תכלת.
הגמרא אומרת: "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע", כאשר יהודי יראה את פתיל התכלת, שצבעו דומה לצבע הים, וצבע הים דומה לצבע הרקיע – היהודי ייזכר במי שנמצא ברקיע, הוא ייזכר ב"כסא הכבוד" ובבורא העולם, וכך הוא ייזכר בחובת קיום כל המצוות שהקב"ה ציווה אותנו.
שואל קורח: כיון שתפקידה של הציצית היא להזכיר לנו את המצוות, באמצעות כך שניזכר בצבע הרקיע, ודבר זה נעשה על ידי פתיל תכלת בודד – מסתבר מכך, שטלית שכולה בצבע תכלת, כך שהבגד כולו מזכיר את צבע הרקיע, היא אינה חייבת בציצית. כיון שהבגד עצמו ממלא את המטרה.
בשאלתו זו, קורח ניסה ליצור השוואה בין "כל העדה", כלל עם ישראל, שלטענתו "כולם קדושים" – לבין ה"טלית שכולה תכלת". כשם, שלהבנתו, שבגד שכזה אין לו צורך בפתיל התכלת, כך גם עם שכזה, אין לו צורך בדמות נעלית יחידה, "ומדוע תתנשאו".
השיב לו משה רבינו – שגם טלית שכולה תכלת, חייבת בציצית.
הוסיף קורח ושאל שאלה נוספת: "בית מלא ספרים", בית שיש בו ספרי תורה רבים, ובכל ספר תורה ישנם מאה שבעים וחמש פרשיות – הוא ישנו צורך לקבוע מזוזה על פתח בית זה, מזוזה שיש בה רק שתי פרשיות, פרשת "שמע", ופרשת "והיה אם שמוע".
קורח רמז בשאלתו זו: עם ישראל הוא "בית מלא ספרים", כל יהודי הוא ספר תורה, "כל העדה כולם קדושים", כך שאין לו צורך גם ב"מזוזה", או במילים שלו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
השיב לו משה רבינו – שגם בית המלא בספרי תורה, חייב במזוזה על פתחו.
כשקורח שמע את התשובות הללו, הוא אמר שאין בזה כל הגיון. התורה היא שכלית, וכיון שלהבנתו אין הגיון במענה של משה רבינו, אזי הוא מסיק מכך שאלו הם דינים שמשה רבינו חלילה "המציא" אותם מלבו, הם לא מגיעים מהקב"ה.
•
למרות שלכאורה שתי שאלותיו של קורח זהות, תוכנן דומה, בכל זאת הוא לא הסתפק בשאלה אחת. אלא הוא שאל הן על טלית שכולה תכלת, והן על בית מלא ספרים. כי שאלותיו הן במדרג-עולה.
"טלית שכולה תכלת" – הבגד עצמו אין בו קדושה. בגד-תכלת ללא ציצית, אין בו כל קדושה. שאלתו של קורח היתה, שלכאורה גם בגד-חולין זה, כטלית שכולה תכלת, יכול למלא את תפקידו של פתיל התכלת. ההיגיון השכלי אומר, שגם בגד-חולין זה, יכול להזכיר על צבע הרקיע.
אך "בית מלא ספרים", מבטא יותר את ההשוואה לנושא של "כל העדה כולם קדושים". ספר תורה, בשונה מטלית תכלת, הוא קדוש, ובית המלא בספרי-תורה, יש בו דמיון לעם ישראל המלא ביהודים שכל אחד מהם יש בו קדושה משל עצמו, "כי כל העדה כולם קדושים".
כאשר משה רבינו השיב לו שגם טלית שכזו חייבת בציצית וגם בית שכזה חייב במזוזה, אזי בסופו של דבר גם בניו של קורח הסכימו לשיטתו ואמרו "משה אמת ותורתו אמת". גם ילדיו של קורח שהתחנכו בשיטתו – הבינו שהשיטה הזו אינה נכונה, ורק שיטתו של משה רבינו היא "אמת".
•
טבע האדם הוא, כאשר הוא מתמנה לתפקיד חדש, כאשר הוא נוטל על עצמו שליחות למלא את רצונו של הקב"ה, הן בחייו הפרטיים, והן בהשפעתו על סביבתו – אזי כאשר מוסרים לו את המידע הכללי, הדבר יוצר עליו רושם עז. הוא שומע על רעיון חדש, גדול, והדבר יוצר אצלו התרוממות כללית.
אבל לאחר משך זמן, אחרי הרושם הראשוני – עלול להיות שהדבר לא יצור כל השפעה ממשית על אורח חייו, לא ייווצר אצלו שום שינוי במעשים, בדיבורים, או במחשבות. זה היה רושם חיצוני בלבד.
כדי לחולל שינוי בפרטי חיי האדם, כדי שהאדם ישתנה לחיוב בפרטים מעשיים – לא די ב"טלית שכולה תכלת", במשהו רחב ללא פרטים, אלא צריך להתמקד בפרטים, בפתיל תכלת. בכל כנף של ה'טלית' הגדולה, יש לשזור פתיל תכלת. אחד בימין, אחד בשמאל. שניים מלפנים ושניים מאחור.
לא די ב"תפקידים כלליים" ורועשים, אלא יש לפרוט זאת לפרטים. פתיל תכלת בצד ימין, המסמל את "ימין מקרבת", את העשייה. פתיל בצד שמאל, המסמל את הדחיה, ההימנעות, "שמאל דוחה". בכל תנועה ובכל פרט עליו לזכור שיש לו פתיל תכלת, כזה המזכיר לו את צבע הרקיע, ואת היושב במרום.
דברים אלו אמורים, לא רק בדברי החולין, לא רק ב"טלית שכולה תכלת", בבגד שאינו מצוה, אלא גם ב"בית מלא ספרים", גם בתחום הקדושה צריך לנהוג באופן זה.
כאשר יהודי שומע שיש בביתו "ספר תורה" עם 175 פרשיות שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה, באהבתו כל אחד מאתנו, נתן לנו אותם בהר סיני – עדיין אין בזה ביטחון שידיעה זו תפעל על חייו הפרטיים ותשנה אותו.
אך כאשר נקבע שתי פרשיות מתוכם על דלת הבית מבחוץ, כך שעוד טרם כניסתנו לבית, לפני הצעד הראשון פנימה – אנו פוגשים את המזוזה ואת התוכן שלה, וכאשר אנו יוצאים מהבית – המזוזה היא הדבר האחרון שאנו 'לוקחים' מחמימות הבית היהודי, לפני שאנו עוברים אל קרירות רחובות העולם –
אלו הדברים שישמרו עלינו, "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", הן בבית פנימה והן בחוץ.
קורח אחז בשיטה שדי בידיעה שיש בורא לעולם והוא נתן לנו תורה, ובכך היהודי מובטח שהוא ינהג כשורה. די ב"טלית שכולה תכלת", או ב"בית מלא ספרים" – בידיעה כללית מקיפה שבאם תהיה לו שאלה, הוא יוכל לפנות ולשאול כיצד עליו לנהוג, וידריכו אותו.
אך משה רבינו, הרועה הנאמן, מנהיג האומה, המנהיג כל יחיד ויחיד באומה, מהיהודי הפשוט ביותר ועד ליהודי הנעלה ביותר – הוא יודע שכדי לחולל בנו שינוי, שינוי של קבע, ושנעשה זאת מתוך מסירות וחיות, יש צורך ליישם זאת בפרטים. בפתיל תכלת בכל כנף, בקביעת מזוזה על פתח הבית.
•
כשאנחנו מחנכים ילד, עלינו לטעת בו את ההכרה שיש "ספר תורה", ויש בו הדרכות לכל פרטי החיים, כיצד לנהוג בעולם. אבל חינוך הילד מתחיל עם "אלף-בית", עם "תורה ציוה לנו משה", עם פרטים קטנים, ואט אט הוא יתקדם ויקבל את כל התורה כולה.
ותפקידנו הוא לא רק להוסיף קדושה בדברי החולין, ב"טלית שכולה תכלת", אלא גם בעולם של קדושה, ב"בית מלא ספרים". גם בו עלינו להוסיף קדושה, ו"לקבוע מזוזה" גם על פתח בית שכזה.
(משיחה ל'תלמידות מסיימות', ו'מדריכות' קעמפ 'אמונה', יום א' פרשת קורח, תשל"ד)