נשיא הדור – נשיא של כל הדור ושל כל יחיד מהדור
אחרי שקרח מקהיל על משה ואהרן את כל העדה, ומשה רבינו מנסה ולדבר על לבם דברי שלום, והוא קורא גם לדתן ואבירם אך הם מתריסים כנגדו ואומרים לו "לא נעלה" - אומר הפסוק (טז טו) "ויחר למשה מאוד, ויאמר אל ה', אל תפן אל מנחתם".
מבאר רש"י בשם המדרש, מה משמעות דבריו של משה "אל תפן את מנחתם" - משה רבינו אומר: "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון. תניחנו האש ולא תאכלנו".
בכל בוקר וערב היו מקריבים במשכן "קרבן תמיד", כבש בבוקר וכבש בין הערביים. כבשים אלו נרכשו מתרומות של מחצית השקל שנגבו מכל אחד מעם ישראל. וכיון שבהמות אלו נרכשו מכספי הציבור, הם נקראים בשם "תמידי ציבור".
אומר משה רבינו להקב"ה, "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור", בקרבן התמיד שמקריבים לפניך בכל יום, גם להם יש חלק בזה, הבהמות לקרבן נרכשו גם ממחציות השקל שכל אחד מהם נתן. ואני מבקש ממך "אל תפן אל מנחתם", אל תקבל את החלק שלהם בקרבנות אלו - "אף חלקם לא יקובל לרצון לפניך. תניחנו האש, ולא תאכלנו".
•
משה רבינו אומר "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור", מה משמעות הביטוי "יודע אני", מה היה חסר אילו היה כתוב "יש להם חלק בתמידי ציבור". ביטוי זה של המדרש אומר, שרק משה רבינו הוא "יודע אני" שיש להם חלק בתמידי ציבור, ואילו אדם אחר - לא יודע מכך.
והדבר תמוה, הרי כל יהודי יודע שלכל אחד ואחד יש חלק בתמידי ציבור, הבהמות נרכשו מכספי העם כולו, כך שלכל אחד יש חלק בקרבנות אלו. ומה המיוחד במשה רבינו שרק הוא "יודע אני".
ההסבר לכך הוא, שלמרות שאמנם כל יהודי יחיד מעם ישראל תרם את מחצית השקל שלו לרכישת הבהמות, אבל לאחר שהוא נתן את הכסף – הכסף הפך מאוסף של כספי יחידים, למהות חדשה, למהות של "כספי ציבור".
הקרבן הוא לא קרבן שנרכש הודות לכספי הרבה שותפים יחידים, הןוא לא קרבן של שש מאות אלף יחידים, אלא הוא הפך למהות חדשה, ל"קרבן ציבור". זה לא קרבן שיש לו שש מאות אלף בעלים פרטיים, אלא יש לו 'בעלים' אחד – הציבור, ככלל.
הדבר בא לידי ביטוי בהלכה (מסכת זבחים דף ד) האומרת, שאם שחטו קרבן יחיד שלא לשם בעליו – אלא לשם אדם אחר, הקרבן פסול. לעומת זאת – קרבן תמיד, שהוא קרבן "ציבור", הוא אינו נפסל גם באם יקריבו אותו לשם אדם פרטי, ואפילו אם אותו אדם הוא עובד כוכבים. כיון שאין לו "בעלים" פרטיים כמו לקרבן יחיד, אלא יש לו "בעלים" מסוג אחר. הציבור כולו הוא ה"בעלים" שלו.
כך שלמרות העובדה שכל אחד תרם את חלקו הפרטי לשם רכישת הקרבן, אבל לאחר שכל אחד נתן את חלקו - הוא איבד את זהותו הפרטית כתורם פרטי, ותרומתו הפכה לחלק ממהות הכלל, הציבור.
אי לזאת, אדם מן השורה לא יכול לומר בוודאות "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור", כי ה"חלק" שלהם, איבד את קיומו כישות עצמאית, והוא הפך לנכס של הכלל, כהוראת הגמרא במסכת ראש השנה (דף ז) שאת כספי קרבנות הציבור, על כל אחד "למסרו לציבור יפה יפה".
רק משה רבינו, בשל מעלתו, יכול לומר בוודאות "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור". רק הוא, שיכל לזהות את חלקם הפרטי בתוך המהות החדשה של הכלל, יכול לבקש מהקב"ה "אל תפן את מנחתם". את החלק הפרטי האישי שלהם בתוך הכלל של קרבן הציבור - "תניחנו האש ולא תאכלנו".
הכיצד משה רבינו כן יכול היה לזהות את הפרט וה"חלק" שלהם בתוך ה"קרבן ציבור", קרבן בו הפרטים מאבדים את הזהות האישית שלהם?
•
"ציבור" ו"יחיד", הם בעלי תוכן שונה, בעלי מטרות אחרות. הם שונים ואפילו הפכיים זה מזה לחלוטין.
הדבר בא לידי ביטוי גם בגישות משטר: ישנו משטר שדוגל בהדגשת חשיבות הכלל והציבור, גם אם הדבר בא על חשבון הפרט והיחיד, ואפילו באם הדבר עלול לשלול את מציאותו וחירותו של היחיד.
לעומת זאת, ישנו משטר ששם דגש עיקרי על חירות וטובת הפרט, כל יחיד יש לו חשיבות משל עצמו. עד שלעיתים, למען טובתו ותועלתו של הפרט – דוחים את טובת כלל הציבור.
אלו שתי גישות שאינן יכולות ללכת יחדיו. אם אני מדגיש את מעלת הפרט, אני מסיט הצידה את חשיבות הציבור, ואם אני מדגיש ומעלה על נס את חשיבות הכלל – הדבר עלול לפגוע בזכויותיו ותועלתו של האדם הקטן, היחיד.
משה רבינו, בשל היותו נשיא הדור, הוא איחד בתוכו את שתי הגישות הללו גם יחד. את הפרט ואת הכלל, כאחד.
הנשיא, כולל בתוכו, הן את היחיד, את הפרט, והן את הציבור, הכלל.
מחד – הנשיא הוא אדם אחד, יחיד. אך מאידך – כל מעשיו ופעולותיו שייכים ופועלים על הכלל כולו.
יתרה מזו, משמעות המושג "נשיא הדור" הוא - לא רק שהוא נשיא הדור, נשיא של הדור כולו, של הדור ככלל, אלא הוא גם "נשיא הדור", של כל פרט ויחיד מהדור, של כל אדם בודד מהדור שלו.
רק משה רבינו, שהיה נשיא הדור, אדם פרטי שאיחד את הכלל כולו ואת הפרט הבודד לחטיבה אחת, אדם שהוא מכלול של כלל ופרט – הוא יכול היה לומר "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור".
בקרבן תמידי ציבור, למרות היותו "קרבן ציבור", שהוא לא קרבן של שותפים, הוא לא קרבן של קיבוץ של אלפי יחידים – יכול משה רבינו למצוא ולגלות בתוך המהות של ה"ציבור" הזה, את הפרטים והיחידים שהרכיבו אותו, ממה ועל ידי מי הוא נוצר.
משה, כנשיא הדור, הנשיא של הדור כולו כ"ציבור", ויחד עם זה נשיא של כל יחיד ופרט מהדור – הוא ורק הוא, יכול היה לומר "יודע אני". כי זו מהותו, זהו נשיא הדור.
•
נשיא הדור שלנו, הרבי, למרות שעסק בממדים עולמיים בהפצת התורה וחיזוק הדת לטובת כלל עם ישראל, לטובת הכלל והציבור כולו – הדבר לא גרע מההתעניינות וההשתדלות שלו בטובתו של יהודי פרטי, הוא היה נתון כל כולו בעשיה למען טובתו גשמית או הרוחנית של האדם היחיד, הבודד.
כי זה נשיא הדור; הוא נשיא של הדור, אבל במקביל לזה – הוא נשיא של כל אחד ואחת מהדור.
נשיא הדור מעניק לכל אחד ואחת מאיתנו, ההולכים בדרכיו, את הכוח, ובמילא גם את החובה, לעסוק ולפעול - הן בהפצת היהדות והמעיינות לכלל ולצבור, ויחד עם זה לא לגרוע מההשתדלות והעשיה למען טובתו האישית של הפרט, של היהודי היחיד.
ועל ידי העבודה הזו, נזרז את הגאולה הקרובה, שתהיה לא רק גאולה כללית לעם ישראל כולו, אלא זו תהיה גאולה לכל יהודי כפרט.
הקב"ה יגאל לא רק את כלל ישראל, אלא כדבריו הפסוק (ישעיה כז) "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", וכדברי רש"י בפרשת נצבים (ל ג) "אוחז בידיו ממש איש איש", גאולתו של כל פרט ויחיד מהעם – וכולם מתאחדים בגאולת הכלל כדברי הנביא ירמיה (לא) "קהל גדול ישובו הנה", בקרוב ממש.
לקוטי שיחות חלק לג