מתיקות מרה אלי' וואלף הרבי הביט אלי ושאל אותי: "...וכמה ציציות יש לך"? אני, ילד קטן, כמעט בן חמש, מביט אל הרבי ומתחיל לאסוף את הציציות שלי ולהציג אותם בפניו, ואני מונה בקול: "אחד, שתיים, שלוש"... זה הזיכרון הראשון שלי מהרבי. 'יחידות' אצל הרבי, אני והורי עומדים ליד שולחנו של הרבי. אני סופר בפני הרבי את הציציות: "אחד, שתיים, שלוש"... ואני מחפש את הפתיל הרביעי, ומשום מה הוא נעלם, אני לא מוצא אותו. אני רוצה להציג את הפתיל הרביעי לרבי, כדי לסיים לענות על שאלתו "כמה ציציות יש לך" – אבל איני מצליח למצוא אותו...
ככל שיום ג' בתמוז מתקרב, אתה מקדיש יותר זמן לחשוב על הרבי. אתה עוצר את מרוצת היום ויושב בינך לבין עצמך ומנסה להיזכר בפרטים, ברגעים. רגע מהתוועדות, רגע מאמירת "לחיים" בין השיחות לרבי, רגע משמיעת ההפטרה בשבת קודש, רגע מ"סתם תפילה" של יום חול, רגע שעברת ליד הרבי בחלוקת הדולרים, רגע שהרבי נכנס לתפלה, רגע שהרבי יוצא בדרכו לאוהל, רגע של הודעה על שיחה פתאומית, רגע עם הרבי בזאל הגדול ורגע בזאל הקטן, רגע בבית של הרבי, רגע בו ראית את הרבי ברחוב ורגע שהרבי צועד לעבר הספריה. כל רגע והזיכרון שלו, כל רגע והרגש שהוא מעורר בך. יש רגעים שכשאתה חי אותם מחדש – הם משרים בך שלווה, ויש רגעים כשאתה חי אותם מחדש - הם מכניסים בך מתח. יש רגעים שמעוררים בך רגש של אהבה לרבי, ויש רגעים שמעוררים בך תחושה של פחד ואימה. רגעים שמעוררים שמחה פנימית, ורגעים שמעוררים בך זיכרון של עצב. אבל יש זיכרון של רגע שמעורר ניגודים חריפים. כשכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ביקר בארץ בקיץ תרפ"ט, הוא מתאר במכתבו לבתו הרבנית מרת חי' מושקא ע"ה את ביקורו בכותל המערבי, ובין השאר הוא כותב לה שם, שהוא נישק את אבני הכותל "מיט א ביטער זיסין פארגעניגין". עם עונג מר ומתוק. זיכרון של רגע שכזה, מעורר בך "ביטער זיסין פארגעניגין". עונג, מתיקות, אך יחד עם זאת - היא מהולה במרירות, היא זועקת, היא מכאיבה. זיכרון של געגוע צורב. זה גם געגוע וגם צריבה. גם אושר ושלווה, וגם מעלה בך דמעות חמות. כשאתה יושב, לבד, בינך לבין עצמך, ואתה חוזר לאותו הרגע, כשאתה חי אותו מחדש - אתה מתמלא שלווה ורוגע, מתיקות, "זיסין פארגעניגין". ויחד עם זה אתה עיניך מתמלאות לחלוחית של געגועים, הלב מתכווץ, "ביטערקייט". כזה הוא - זיכרון של חיוך של הרבי. החיוך של הרבי, חיוך שממיס לבבות, חיוך שמשרה עליך כזו שמחה, כזה עונג, כזה נועם – אך זיכרון זה מעורר בך כאלו געגועים צורבים ומרים. החסר הזה זועק לשמים.
"ותן לחכם ויחכם עוד". זה ביטוי שגור על לשונו של הרבי. בשיחות רבות הרבי משתמש בביטוי זה כשהוא מבאר ענין מסויים, ובסיום הביאור היה הרבי מצטט את הפסוק מספר משלי, ואומר "ותן לחכם ויחכם עוד". דהיינו – ניתן להאריך ולהסביר בזה עוד, אבל את כללות הביאור כבר ביארתי, והחכם יוכל להמשיך ולהרחיב בעצמו את היריעה. אבל היו פעמים, שהביטוי הזה היה מלווה בעוד משהו. בעיצומה של שיחה, בעיצומו של ביאור, אתה מרוכז כל כולך ומקשיב לביאור של הרבי, אתה עומד ומביט אל הרבי, עוקב אחרי מהלך השיחה ומנסה לא לאבד מילה, אתה מקשיב בריכוז למהלך הביאור, עוקב אחרי תנועות השפתיים של הרבי, מביט אל מבע העיניים של הרבי, הרבי מסיים את הרצאת ביאור הענין, ולסיום הוא מוסיף ואומר "ותן לחכם ויחכם עוד" – ואז, הרבי מפסיק רגע, עוצר את שטף הדברים, חיוך מתפשט על פניו, והוא מסביר את משמעות ביטוי זה: אם התלמיד הוא 'חכם', אזי אין צורך להרחיב ולהוסיף בביאור הענין, כי הוא "יחכם עוד" מעצמו ואין כל צורך להמשיך ולבאר את הרעיון. אך אם התלמיד אינו חכם – אזי גם אם ימשיכו וירחיבו את הביאור, זה לא יעזור... רגע זה של החיוך בעיצומה של שיחה, זיכרון של רגע זה - מעורר בך געגוע צורב. א ביטער זיסין פארגעניגין. כמה טוב, כמה נועם יש בחיוך זה, כמה שלווה היא נוסכת בך, כמה אושר היא מעניקה לך, כשאתה עומד מול הרבי, אתה דרוך, מרוכז, מקשיב, ולפתע מין כזו הפתעה - אין דבר יותר נעים מזה. אין לשום דבר בעולם משמעות, כל העקמומיות מתפשטת. חיוך של הרבי. כמה זה נעים וטוב, ועד כמה זה כואב להיזכר בזה, כמה געגועים זה מעורר בך...
בשיחת י"ט כסלו תרצ"ג, דיבר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ]לקוטי דיבורים )ליקוט ב([ על כך שרבנו הזקן רצה לנטוע אצל החסידים את מידת האמת, שהם יעבדו מתוך עבודה פנימית. ובהקשר לזה הוא סיפר שהמגיד ממעזריטש העניק מתנה לרבנו הזקן – חיוך. ובכח החיוך של רבינו הזקן – הוא יכול היה "לקנות" את העולם. רק כיון שעבודתו של רבנו הזקן היתה לנטוע את העבודה הפנימית אצל חסידים, לכן לא רצה להשתמש במה ששיך ל'מקיפים' של הנשמה. עד כאן המובא בלקוטי דיבורים. ביומן שהרבי כתב לעצמו מהתוועדות זו, ומהדברים שאמר לו כ"ק חמיו באופן פרטי לאחר מכן, כותב הרבי כך )רשימות היומן עמוד שי"ט(: "אדמו"ר נ"ע שאל את אביו אדמו"ר מהר"ש נ"ע, אם זה )השמייכעל( עובר בירושה. ויענהו: א נשמה דאצילות, א נשמה כללית, א נשמה עליונה - האט דעם שמייכעל".
חלוקת דולרים "שגרתית" אחרי שיחה. הרבי חזר מהאוהל, התפללו מנחה-מעריב, לאחר מכן הרבי אמר שיחה, ולאחריה הרבי מחלק דולרים לשליחות מצווה. אנשים עוברים במהירות ליד הרבי, זה אחר זה. פניו של הרבי רציניות. הבחורים עומדים מסביב, שרים – דומה שהשירה היא רק כדי שלא יהיה שקט. מבטו של הרבי מטיל יראה.
והנה, מגיעים אל הרבי חתן וכלה היישר משמחתם, מאולם החתונה, הם הגיעו כדי לקבל דולר לברכה מהרבי – איזה חיוך מתפשט על פניו של הרבי כשהוא רואה אותם, העיניים שלו מחייכות, הפנים שלו מאירות. הרבי "מקבלם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות".
החיוך מוקרן על כל הסובבים, האור שבוקע מהחיוך של הרבי – מאיר את פניהם של כל הסובבים, חיוך עולה על פני כולם.
א נשמה דאצילות, א נשמה כללית, א נשמה עליונה - האט דעם שמייכעל.
כשאתה יושב ורואה היום קטעי ווידאו, ורואה לפתע רגעים אלו, אתה מתמלא כולך במין שמחה פנימית, באושר.
וככל שהאושר יהיה עמוק יותר, ככל שהוא יהיה עוצמתי וחזק יותר – כך לפתע המסך יילך ויתטשטש, לפתע לא תוכל לראות אותו, דמעות מציפות את עיניך.
געגוע צורב. א ביטער זיסין פארגעניגין
התפקיד שלנו הוא לגרום לרבי נחת רוח, לגרום לרבי שמחה. להביא לכך שנוכל להיות בטוחים שאילו היתה לנו הזכות, יכולנו לראות שכתוצאה ממעשינו – הרבי שבע רצון, הרבי מחייך.
חסידים לא אהבו שהרבי יחייך אליהם. הם ראו בזה סוג של 'קירוב', זה דבר שחסידים חששו ממנו. חיוך, קירוב – מיועד לאלו שצריכים קירוב. חסיד הוא חסיד, חסיד הוא חייל. חסיד הוא עבד בטל לאדון. הוא לא רוצה חיוך. גנרל לא מחייך לפקודיו.
אבל מאידך, כמה אושר לו לאדם, כמה עונג זה לחסיד, איזה זיסין פארגעניגין זה - לדעת שבגללו הרבי חייך. ... ואני עומד שם, ילד קטן, עוד לא בן חמש, אוחז ביד אחת את שלושת פתילי הציצית, ובידי השניה מחפש את הפתיל הרביעי, רוצה לסיים ולענות לרבי על שאלתו, לומר לו ..."ארבע" – אבל איני מוצא אותו.
אני מביט במבוכה לעבר הרבי, מציג לו את שלושת הפתילים, ומחפש את הרביעי, והרבי – מביט אליי בעיניו, מביט אל הילד הקטן, אל הילד הנבוך, ומחייך לעומתי חיוך רחב ומרגיע...
כמה עונג, כמה אושר להיזכר בזה, כמה מתיקות. כמה מר, כמה צורב להיזכר בזה.