פתיחה
פתחו את החומשים בפרק כא, פסוק ז.
ר' זונדל, קרא בבקשה את הפסוק:
וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.כעת, ר' איסר, קרא בבקשה את רש"י:
ויתפלל משה – מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול.האם מישהו רוצה לנסות להסביר מה רש"י מלמד אותנו כאן, ואיך?
[לשמוע את הקהל]
נחזור כמה פסוקים לאחור, כדי להבין את הרקע שעליו מדבר הפסוק.
מה קרה שם, בין עם ישראל למשה רבינו?
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם, וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל1.בני ישראל קמים ומתריסים בפני משה: נמאס לנו! אתה סתם מסובב אותנו במדבר הלוך וחזור, בלי יעד ובלי מטרה. בשביל מה בכלל הוצאת אותנו ממצרים? בשביל להרוג אותנו כאן, במדבר הבלתי-נגמר, בלי לחם ובלי מים?!
והעונש לא איחר לבוא:
וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם, וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל2.או אז, כשהארס הרעיל של הנחשים מתפשט והחללים נערמים, חזרו החוטאים והתוודו בפני משה רבינו: "חטאנו"! דיברנו סרה נגדך ונגד הקדוש ברוך הוא, הם אמרו, ועכשיו, אנחנו מתחננים, תציל אותנו מהנחשים-השרפים האלה, שמכישים אותנו והורגים בנו בלי רחמים!
וזה ההקשר לדברים של רש"י. על פניו, רש"י מתכוון לדבר דומה למה שכתוב במדרש: "להודיע ענוותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים... כיוון שאמרנו "חטאנו", מיד נתרצה להם – שאין המוחל נעשה להם אכזרי3".
תחשבו רגע: מה אתם הייתם עושים במקום משה? האם היה לכם כל כך קל 'לנגב את הרוק' ולפתוח דף חדש עם מי שפגע בכם, כאילו לא היה כלום? – והנה, קחו את משה רבינו. על אף שבני ישראל פגעו קשות בו, במנהיג שלהם, מרדו נגדו והתריסו כלפיו – משה מבליג, מוחל על עלבונו ומיד ממהר להתפלל "בעד העם".
וזה מה שהוא מלמד אותנו: "שלא יהא אכזרי מלמחול". אפילו שאתה צודק, למרות שאתה זה שנפגע – תנטרל את הרצון להתאכזר בחזרה, תעביר על מידותיך ותמחל.
השאלה:
אפשר לשאול כמה שאלות על רש"י, אבל השאלה העיקרית היא: באמת? האם "מכאן" אנחנו לומדים שאדם צריך לנהוג ברחמנות ולמחול למי שפגע בו?
הרי אם נדפדף אחורה בחומש, נמצא כל כך הרבה פרשיות שבהן בני ישראל, עמו של משה, התנהגו כלפיו בצורה מחפירה ופוגענית, והוא, פעם אחר פעם, לא מוותר עליהם, לא מוכן לפגוע בהם, ורק מנסה לשמור ולהגן עליהם ולדאוג לכל מה שהם צריכים.
בעצם, כבר במצרים בני ישראל לא קיבלו את המנהיג שלהם באורז וסוכריות. גם אחרי יציאת מצרים, אחרי שהבלתי-יאומן קרה ומשה הוביל אותם מחוץ לבית העבדים הגדול בעולם, הם עומדים על שפת ים סוף ושוב מתבכיינים – "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?". לא עובר הרבה זמן, והם מתלוננים: "מה נשתה?", מתגעגעים ל"סיר הבשר", ומטיחים במשה: "למה זה העליתנו ממצרים, להמית אותי ואת בניי ואת מקניי בצמא?", וסיפור המרגלים, ומחלוקת קורח, והרשימה עוד ארוכה...
לכל אורך הדרך, בני ישראל לא מפסיקים להתלונן על משה, להכפיש אותו ולפגוע בו. משה רבינו בהחלט חש שמשהו לא בסדר כאן, שמשהו מקולקל ביחסים בינו לבין העם שלו. "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר", מספרת התורה, "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!"... ובכל זאת, בסופו של יום, משה רבינו, בכל פעם מחדש, מתייצב לפני הקדוש ברוך הוא ומתפלל עליהם, על כפויי הטובה שפגעו בו, מציל אותם מעונשים חמורים ודואג להם כמו רועה שדואג לצאנו.
אז מה התחדש לנו "כאן"? מה מיוחד בסיפור הנחשים? מדוע דווקא הסיפור הזה מלמד אותנו לא להיות אכזריים ולמחול למי שפגע בנו?
הביאור:
אם אנחנו מדברים על זה שאדם צריך להתעלות על עצמו ולמחול למי שפגעו בו – כאן אין באמת שום חידוש. את זה אנחנו כבר יודעים. כולנו בנים לאומה שבניה "רחמנים בני רחמנים". משה רבינו בעצמו מלמד אותנו מה זו התנהגות רחמנית וסלחנית, כאשר שוב ושוב הוא סולח למי שפגעו בו בצורה הכי קשה.
אבל מה? יש מחילה ויש מחילה.
לפעמים אנחנו מוכנים לסלוח למי שפגע בנו, ואפילו מסכימים לעשות טובה ולהתפלל עליו שיינצל מהעונש שעלול לנחות עליו בגלל ההתנהגות הפוגענית שלו, אבל זו עדיין לא מחילה אמתית, כי הלב שלנו לא ממש נקי. אחרי הכול, אנחנו שומרים לפוגע 'פינה קרה' בלב.
זו מחילה, נכון, אבל מעורב בה קצת מן האכזריות. בסופו של יום, בינינו, אם אתה כבר מתפייס אתו ומיישר את ההדורים ביניכם, אז מה אכפת לך לנקות כבר את השולחן ולטהר את היחסים ביניכם? למה אתה בכל זאת שומר עליו משהו בלב? זו "מחילה אכזרית". באיזה שהוא מקום, אתה בוחר לאטום את ליבך ואתה לא מסוגל להבין אותו עד הסוף.
משה רבינו בא ומלמד אותנו מחילה מסוג חדש: לא רק שהוא מתפלל "בעד העם" כדי להסיר מעליהם את קללת הנחש, הוא מאחל להם את כל הטוב שבעולם, בלי שמץ של טינה! הוא מלמד אותנו איך צריך למחול באמת, "שלא יהא אכזרי מלמחול". הוא לא אומר לנו "אל תהיו אכזריים", אלא "אל תהיו אכזריים למחול", ומה הכוונה? שהמחילה עצמה תהיה מחילה שלמה בלב שלם, נקייה מאכזריות!
איפה רואים את המחילה השלמה הזו בסיפור הנחשים-השרפים?
מה אומר הפסוק הבא? וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי4.
מי שלא מסוגל למחול באמת, היה מיד מתקומם. למה הקדוש ברוך הוא אומר לי "עשה לך שרף"? לא מספיק שהם פגעו בי, לא מספיק שאני מוכן למחול להם – אני עוד זה שצריך לדאוג לרפא אותם?! למה שאני אעשה את נחש הנחושת?
וזו ההוכחה שמשה רבינו סלח ומחל לעם ישראל באמת. לא רק שהוא מחל על עלבונו, לא רק שהוא התפלל עליהם שיינצלו, הוא הלך ועשה מכספו את נחש הנחושת. הוא דאג לנסיוב שיציל את חייהם, והרבה יותר מכך: במקום להתעסק בעצמו, הוא דאג לטפל בהם, לתקן את מה שלא היה בסדר בהם; הוא ידע שההתנהגות שלהם היא סימפטום לקלקול רוחני, ואת זה הוא דאג לתקן. לכן הוא הציב מולם את נחש הנחושת, שהחזיר לליבם את יראת השמים. כפי שאומרים חז"ל: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו - היו נימוקים5".
ההוראה:
נו, הפעם זה ממש ברור:
"שלא יהיה אכזרי מלמחול!"... אבל באמת, לגמרי, בלי להשאיר שום שמץ של טינה, למחול לחלוטין, לפתוח דף חדש לגמרי ונקי לגמרי. זה קשה, אבל שווה; וזה מה שצריך ללמוד ממשה רבינו. כמו בסיפור הבא: אנקדוטה: ברכנו אבינו כולנו כאחד (חסידי)
- סיפורים נוספים על סליחה מחילה