האם צריך להרים פיסת לחם שנמצאת מושלכת ברחוב? • כיצד יש לנהוג עם פירורי הלחם שנשארו על השולחן? • איזו בעיה כרוכה ביצירת אמנות מפירות וירקות? • ואיזה אוכל אין לתת לגוי ולבעלי חיים?
פתיחה
לפעמים יוצא ללכת למסעדה, עם הכשר טוב כמובן. יש אנשים שאוהבים מרק, בטח בחורף. המסעדות שרוצות לעשות מעניין מגישות את המרק בתוך קערה שהיא בעצם לחם גדול שהוציאו את תוכנו והפכו אותה לקערת מרק. האם מישהו כאן בקהל יכול לנחש איזו בעיה הלכתית לא פשוטה יכולה להיות במנה כזו. ולא, אני לא מדבר על משהו שקשור לתחום ברכות הנהנין.
הכירו את דיני "ביזוי אוכלין":
רקע רעיוני
הנה סיפור מהגמרא (תענית כד, ב):
רב יהודה ראה שני אנשים שמשחקים בלחם ככדור. אמר: נראה שיש שובע בעולם. הקפיד ונעשה רעב בעולם.
אמרו החכמים לשמשו, רב כהנא בן רב נחוניה: כבודו, שמצוי אצלו דאג שיצא לפתח הסמוך לשוק. הוציאו החוצה, ראה התכנסות אנשים. שאל: מה מתרחש כאן? אמרו לו: מוכרים כאן פסולת של תמרים. אמר: נראה שיש רעב בעולם. אמר לשמשו: חלוץ לי את נעלי, הוריד לו נעל אחת – החל לרדת גשם. כשבא לחלוץ את השניה בא אליהו ואמר לו: הקב"ה אמר שאם תחלוץ גם את השניה – ירחיב את העולם.הסיפור הזה נותן לנו צוהר למבט של חז"ל על ביזוי אוכלין. ביזוי האוכלין הוא דבר נוראי, כיון ש"נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם". ואנחנו נדרשים לכבד את האוכל שמזין אותנו, ובמיוחד את הלחם.
היום נקדיש כמה מילים לנושא הזה, ובשלב אחרי שלב:
הגמרא מביאה ברייתא שבה נאמר:
ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחים בשר חי על הפת, ואין מעבירים כוס מלא על הפת - שלא ישפך על הפת ותהא הפת בזויה - ואין זורקים את הפת ואין סומכים את הקערה בפת, כשהקערה מלאה יין או מרק ועל ידי זה ישפך על הפת ותימאס.אם נתרגם את זה לשפת ימינו: לא משתמשים בלחם לשתי מטרות – לא כדי "לסמוך" משהו אחר, ולא בצורה שעולה להביא להמאסת הלחם (אם מעבירים כוס מעל לחם, היא עלולה להירטב, ואנשים לא יאכלו אותה).
במדרש1 מופיע על הנקודה הזו סיפור חשוב:
מעשה ברבי עקיבא שנתארח אצל אדם אחד נטל את הפרוסה וסמך בה את הקערה, חטפה רבי עקיבא ואכלה, אמר לו רבי, אין לך פרוסה שתאכל אלא פרוסה שאני סומך בה את הקערה? אמר כמדומה אני בך שאתה נכוה בפושרין, עכשיו אי אתה נכוה אפילו ברותחין...רבי עקיבא אומר לו: חשבתי שתבין מהרמז, שלקחתי את הפרוסה ואכלתי אותה – אבל את הרמז לא הבנת ואתה מחפש שאומר לך בפירוש שלא מתאים להשתמש בלחם כדי לייצב קערה?
הלכה למעשה
קערת מרק מלחם
עכשיו נשאל: האם מותר להשתמש בלחם בתור קערה בעצמו?
[לשמוע את הקהל]
ובכן, בשולחן ערוך2 מופיע בפירוש מנהג עתיק להשתמש בלחם בתור כף לאכילת דייסה – וההלכה מתירה זאת בתנאי שיאכל את הפת אחר כך, כי עבור אחרים זה בוודאי נקרא "מיאוס" - אף אחד לא יאכל פת שאתה השתמשת בה בתור כף. ויש מהפוסקים שכתבו שבכל פעם שמשתמש ב"כף" שיטעם גם ממנה – ואז יהיה ברור שהוא לא משתמש ב"אוכלין" כ"מעשה עץ", כאילו היתה זו קערה.
ולכאורה הוא הדין והוא העניין בקערת לחם של המרק - לאכול ממנה אחר אכילת המרק.
זריקת סוכריות על חתן
הזכרנו את הסיפור מהגמרא עם רב יהודה שראה אנשים זורקים לחם ככדור. בזוהר נאמרו דברים מאוד חריפים על מי שזורק לחם "מי שמיקל [ראש] בלחם וזורקו לארץ – רודפת אחריו עניות! ו[מלאך] ממונה אחד נתמנה על זה, והוא רודף אחריו לתת לו עניות, ולא יצא מן העולם עד שיהיה נצרך לבריות... והוא הולך נודד מטולטל ממקום למקום לחפש לחם"3.
בשבת חתן ובשבת בר מצוה זורקים בבית הכנסת סוכריות, נכון? – הנושא הזה מוזכר בפירוש בחז"ל, שהתירו לזרוק "חיטים" במקומות שהם יישארו ראוים לאכילה, אבל לא לחם ולא דבר שיהפוך להיות מאוס מאכילה, כי אין זה דרך כבוד4.
גם אמרו בגמרא5 ש"התולה פיתו – קשה לעניות". כלומר שאין לתלות את הלחם על מתלה. יש אומרים שהכוונה כאשר תולה אותו דרך ביזיון, אבל יש מחמירים שלא לתלות בשום צורה.
אוכל המושלך על הארץ
בתלמוד נזכר כלל "אין מעבירין על האוכלין", מה פירוש המילים "אין מעבירין על האוכלין"?
רש"י ותוספות מסבירים, שאם אדם הולך ברחוב, ורואה לחם או אוכל על הרצפה, אסור לו לעבור לפני שהוא עוצר ומרים את האוכל ומניחו במקום יותר מכובד. לעומת זאת, חכמים אחרים הקלו יותר והסבירו שהכוונה שאסור לדרוך ממש על האוכל, אבל אין חובה להרים. בפועל הפוסקים הביאו שצריכים גם להרים את האוכל.
יצירה באוכל
שאלה מעניינת שדנים בה הפוסקים היא יצירה ואמנות באוכלין. האם מותר לעשות יצירות אומנות ומלאכות יצירה בפריטי מזון, כמו ירקות ופירות וכדומה?
כמה מן הפוסקים מתירים זאת ובתנאי שאין חלופה מספיק טובה עבור היצירה ומוכרחים להשתמש באוכל, ורק בצורה שלא תבזה את המאכלים. הם הוכיחו זאת מהמסופר בגמרא6 שנהגו לזלף יין משובח בחדר כדי ליצור ריח טוב. ומכאן שאם מוציאים תועלת ממשית מהמון אין זה נקרא השחתה וביזיון.
מניעת קלקול המזון
האם מוכרחים לאכול כל דבר שעומד להתעפש ולהתקלקל כדי שלא יגיע למצב של השחתה וביזיון?
התשובה היא שלא, אין חובה לאכול כל דבר כדי שלא יתקלקל, כיוון שהאיסור הוא לקום ולעשות מעשה של ביזיון אבל אם זה המאכל נפסד מעצמו בלי התערבות האדם אין בכך בעיה. אבל עשיה שמזרזת את ביזיון האוכל, כמו הנחתו במקום שמזרז קילקולו הרי זו בעיה של 'גרמא' ואין לעשות כך.
האכלת בעלי חיים
יש אומרים שאין לתת לבעלי חיים אוכל המיועד לבני אדם, שכן הרעיון שעומד מאחורי האיסור של ביזוי אוכלין – ש"נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה" – נכון גם לגבי השפע המיוחד שהקב"ה העניק לבני האדם. הרי לבני האדם יש אוכל משובח יותר מאשר המזון של בעלי החיים, וגם את זה הקב"ה עשה במיוחד, וממילא כאשר אדם לוקח דבר הראוי דווקא למאכל אדם ונותן אותו לבעל חי, הרי הוא גם כן נראה כבועט בטובתו של הקב"ה.
ובמיוחד הדברים אמורים לגבי הפרוסה שעליה בירך ברכת "המוציא", שהיא נחשבת כמו תרומה שמרימים לה', ולכן צריך להיזהר בקדושתה ולא לתת אותה לגוי או לבעלי חיים, אפילו בעלי חיים טהורים7.
אבל כל אוכל שכבר נמאס קצת או שיירי מזון שבין כך לא יאכלם שום אדם – מותר לתת אותם לבעלי חיים. וכן כאשר האוכל הרגיל, של בני האדם, עולה לו פחות מהמזון המיוחד לבעלי חיים, גם כן מותר.
פירורי לחם
אסור לזרוק פירורי לחם שיש בהם "כזית" לזבל – זהו ביזוי אוכלין וכבר הזכרנו את הדברים החריפים שנאמרו על כך. גם על פחות מכזית נאמר שזה "קשה לעניות", כלומר: עלול להביא עניות על הזורק. ולכן נוהגים לאוספם בתוך שקית ואת השקית האטומה מניחים בצורה מכובדת באשפה.
הבן איש חי הציע לשרוף את הפירורים ולא לזרוק אותם. ויש שכתבו8 להניחם למאכל העופות.
מים אחרונים
מאוד מצוי שיושבים בסעודה ומגיע עת ברכת המזון, ובמקום להביא מים לנטילת מים אחרונים, לוקחים את כוס השתייה שעל השולחן ומשתמשים בשאריות שבתוכו למים אחרונים. דבר זה גם כן אסור בגלל ביזוי המשקה, שכן הוא לא נועד לשפיכה ונטילה אלא לשתייה.
מסר חינוכי
אנחנו כולנו בני הדור השני והשלישי של יהודים שהיו ברעב הגדול באירופה, או כאן בארץ בתקופת הצנע. נראה שאנחנו יותר מכל אדם אחר בעולם, צריכים להביע כבוד לאוכל שנתן לנו בורא העולם. והתנהגות מכובדת כלפי האוכל, בוודאי תשריש גם אצל הילדים שלנו התנהגות של דרך ארץ וכבוד בכלל. ודרך-ארץ קדמה לתורה.
Footnotes
-
מסכת ד"א רבה ט. ↩
-
או"ח סי' קעא. ↩
-
זח"ג תקצח ואילך. וראה שם שמשווה השלכת פירורי לחם לעוון הידוע דשז"ל. ↩
-
ויש דעה (השטמ"ק) שחטים אינם נקראות אוכל לעניין זה, ולכן מותר לזורקם על החתן גם במקום שעלולות להימאס. ויש לעיין בדין הסוכריות. ↩
-
פסחים קי"א ע"ב. ↩
-
פסחים דף כ'. ↩
-
בן איש חי שנה א אמור י"ב. ↩
-
חיי אדם כלל מה ס"ה. ↩