חוקת – מחילה
בעקבות תלונות העם כנגד הקב"ה ומשה רבינו, מספרת התורה (חוקת כא ה-ז): "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם". כאשר בני ישראל נענשו, וננשכו על ידי הנחשים, הם התחרטו על מעשיהם: "ויבא העם אל משה ויאמרו, חטאנו כי דיברנו בה' ובך", והם פנו אל משה רבנו בבקשה: "התפלל אל ה', ויסר מעלינו את הנחש".
משה רבינו נענה מיד לבקשתם, והתורה כותבת: "ויתפלל משה בעד העם".
למרות שעם ישראל דיבר כנגדו - משה רבינו התרצה לבקשתם והוא התפלל בעדם. במענה לתפילתו מורה לו הקב"ה: "עשה לך שרף, ושים אותו על הנס, והיה כל הנשוך - וראה אותו, וחי".
מעשה זה של משה רבינו, שהוא לא התחשב בפגיעה בו אלא מיד כשעם ישראל הביע חרטה, הוא עמד לבקש רחמים "בעם העם" - אומר רש"י שאנו למדים לקח והוראה אלינו: "מכאן, למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול".
הנהגה זו משה רבינו מהווה עבורנו הוראה כיצד עלינו להתנהג ביחסינו בין אדם לחברו. גם אם אדם פגע בי, אזי כאשר הוא מבקש ממני מחילה - אל לי לנהוג באכזריות כלפיו, אלא נדרש ממני מיד למחול לו על הפגיעה.
•
בדומה למאורע זה, שנים רבות קודם לכן התרחש מקרה כמעט זהה. אברהם אבינו ירד לארץ פלישתים, רעייתו שרה נלקחה ממנו בכוח על ידי המלך אבימלך, ובעקבות כך, כמסופר בחומש בראשית (וירא כ) הקב"ה התגלה לאבימלך וגער בו, והכה בו: "עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך". כאשר, כתוצאה מכך, אבימלך החזיר את שרה - אברהם אבינו עמד להתפלל על אבימלך ועמו: "ויתפלל אברהם אל האלוקים, וירפא האלוקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו".
היות וגם אברהם אבינו בזמנו נהג באופן זה, הוא התעלם מהפגיעה בו ועמד להתפלל עבור אבימלך - מדוע אומר רש"י בפרשת חוקת "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה, שלא יהא אכזרי מלמחול", דהיינו, שהנהגתו של משה רבינו בפרשת חוקת, "מכאן", היא זו המהווה עבורנו לקח והוראה. והלא את ההוראה להתנהג באופן זה אנו יכולים ללמוד כבר מהנהגתו של אברהם אבינו.
יתרה מזו, כאשר נעיין מעט בפרטי המאורעות אצל אברהם אבינו ואצל משה רבינו - עולה ההבנה שהמסר מהנהגתו של אברהם אבינו, לכאורה, בעל משמעות גדולה יותר מאשר זו של משה רבינו.
אצל אברהם אבינו - רעייתו נלקחה ממנו בכוח, זו פגיעה וגרימת צער הרבה יותר עמוקה מאשר הפגיעה של "דברו במשה". כך שמסר המחילה של אברהם אבינו, לכאורה הרבה יותר משמעותית
לא רק הפגיעה באברהם אבינו היתה משמעותית יותר, אלא גם התוצאה מתפילתו היתה משמעותית יותר מאשר זו של משה רבינו. כאשר "ויתפלל אברהם אל האלוקים" - אזי מיד "וירפא האלוקים את אבימלך ואת אשתו", ללא כל תנאים, ואילו כאשר משה רבינו התפלל - אזי היה צורך ב"עשה לך שרף ושים אותו על נס", ורק כאשר "כל הנשוך ראה אותו", רק אז "וחי". העונש לא הוסר בבת אחת.
כך שיש להבין מדוע רש"י כותב שהמסר עבורנו להנהגה זו היא "מכאן", מפרשת חוקת.
•
כאשר אדם פגע בחברו, וכתוצאה ממעשיו השליליים הוא נענש על כך, וחברו מעוניין למחול לו - ישנם שלוש רמות של מחילה.
אופן אחד: החבר מוחל על הפגיעה בו, מתוך רצון שהפוגע לא ייענש בגין חטאו.
אופן שני: הוא מוחל לו, לא רק כדי שהלה לא ייענש, אלא הוא גם לא נוטר לו טינא בלבו על מעשיו.
אופן שלישי: הוא מוחל בלב שלם, באופן מלא, הוא מתפייס לגמרי, עד כדי כך שהפוגע חוזר להיות אצלו "מרוצה וחביב לפניו, כקודם החטא".
ההבדל בין שלושת האופנים הוא: באופן הראשון - המחילה היא על החטא, על הפעולה, הפגיעה שפגעו במוחל. לעומת זאת באופן השני, ובוודאי באופן השלישי - המחילה היא לפוגע, לאדם.
המשמעות המעשית של ההבדלים באופני מחילה היא: כאשר האינטרס שעומד לנגד עיני המוחל היא רק המטרה למנוע את העונש מן הפוגע - אזי המחילה היא במידה מוגבלת, רק עד כמה שהמחילה תמנע את העונש על החטא המסויים הזה. לעומת זאת במחילה באופן השני, ובוודאי באופן השלישי - לנגד עיני המוחל עומדת טובתו של האדם, של הפוגע, הוא רוצה להשיב אותו למעמדו החיובי הקודם, להחזיר את האחווה הישנה שהיתה ביניהם, ולשם כך המוחל מוכן להשקיע בזה את כל כוחותיו.
•
כאשר אברהם אבינו התפלל אל הקב"ה אודות אבימלך - הוא התפלל רק עבור מניעת העונש שאבימלך קיבל, שהקב"ה יסיר ממנו את המכה, לא מעבר לזה.
לעומת זאת תפילתו של משה רבינו, באה ממקום אחר לגמרי. אצל אברהם אבינו הפסוק אומר: "ויתפלל אברהם אל האלוקים", אולם אצל משה רבינו התורה מוסיפה עוד שתי מילים: "ויתפלל משה אל ה' - בעד העם". הוא לא התפלל רק על הסרת העונש, המטרה שלו היה שונה לגמרי, הוא התפלל "בעד העם". עם ישראל חשובים ויקרים לו, אכפת לו מהם. הוא רוצה את טובתם, והוא מעוניין להשיב אותם למצבם הנעלה שלפני הפגיעה בו, לא רק הסרת מכת הנחשים.
כיון שמשה רבינו רצה להעמיד מחדש את עם ישראל במקומם הנעלה, כמו קודם החטא, לכן הציבו את הנחש על נס, "והיה כל הנשוך והביט אל נחש הנחושת וחי". בהסתכלות הזו הם היו (כדברי הגמרא) "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים", הם חזרו בתשובה והעמידו את עצמם במצבם הטוב המקורי. לכן הרפואה לא הגיעה מיד כמו אצל אבימלך, אלא היא באה כתוצאה מהשינוי שנעשה במצבם שם עם ישראל, כתוצאה מכך שהם "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים".
זו גם הסיבה שהקב"ה דרש ממשה רבינו: "עשה לך שרף", ומשמעות המילה "לך" היא - שהנחש ייעשה "לך - משלך", מרכושך האישי.
פרט זה דורש ביאור: ההיגיון אומר שכיון שעם ישראל הם אלו שחטאו, אזי גם המימון של הרפואה עבורם, אמורה לכאורה להגיע מהם, מדוע הקב"ה תובע ממשה רבינו "עשה לך - משלך".
אלא הסיבה היא: דרישה זו באה לבטא באופן מעשי את האכפתיות של משה רבינו מעם ישראל, את העובדה שהם יקרים לו, זה ביטוי מוחשי של "ויתפלל משה - בעד העם", שהעם יקר בעיניו - הוא גם משקיע מממונו האישי למען רפואתם.
דווקא מהנהגתו של משה רבינו, "מכאן", אנו לומדים "שלא יהיה אדם אכזרי מלמחול".
המחילה של משה רבנו היא זו המחילה המושלמת, זו מחילה שלא נועדה רק להסיר את העונש, אלא זו מחילה הנובעת מאכפתיות אמיתית ממצבו של הזולת, ולכן זו מחילה מלאה ומושלמת.
•
דוד המלך אומר בתהלים (קמז, יט): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל". אומר על כך המדרש (שמות רבה ל, ט) שהקב"ה מורה לעם ישראל את "חוקיו", ואת "משפטיו", את החוקים והמשפטים שהוא עצמו מקיים.
לאור דברי חז"ל אלו עולה, שהנהגתו של יהודי בקיום המצוות, זו גם הנהגתו ודרכו של הקב"ה עצמו.
לגבי אופני ודיני המחילה, כותב הרמב"ם (הלכות תשובה ב, י): "דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" הוא שכאשר אדם מבקש מחילה, אזי מוחלים לו "בלב שלם ובנפש חפצה". גם כאשר אדם פגע בחברו הרמב"ם קובע בהלכות חובל ומזיק: "כל הממהר למחול - הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו"
אם זו היא הנהגתו של יהודי, הרי לבטח שכך היא גם הנהגתו של הקב"ה עצמו. וכיון שהמחילה של הקב"ה נעלית הרבה יותר מאשר מחילת אדם בשר ודם, "המחילה - היא ממידת הרחמים ומידותיו הקדושות, שאינן בבחינת גבול ותכלית", אזי לבטח הקב"ה גם הוא ימהר למחול לעם ישראל על כל הדברים הלא רצויים שהם עשו, ובאופן של חן וחסד ורחמים, בטוב הנראה והנגלה –
ודבר זה עצמו יעורר את עם ישראל לעשות תשובה מיד, ואזי "מיד הן נגאלין", בגאולה השלמה.
(לקוטי שיחות חלק כ"ח)