השבוע שוחחתי עם זוג צעיר שעומד להנשא ובין הדברים הגענו לנושא של הכתובה. אמרתי להם שהכתובה היא שטר המוקדש כולו לזכויותיה של האשה שהבעל מתחייב להם. השטר הזה עומד בסימן של התחייבות שחייבה התורה את האדם להגשים שלוש זכויות לאשתו: שארה – מזונות; כסותה – בגדים; עונתה – חיי משפחה. כל זה החתן מתחייב לכלה בשטר הכתובה.
למשמע הדברים, מיהר החתן לשאול אותי: ומה איתה? מה הכלה מתחייבת להעניק לי בתמורה? השבתי לו שהכלה לא חייבת לו שום דבר ועליו להודות לה על כך שהיא מסכימה להנשא לו. הוא כמובן לא כל כך אהב את התשובה הזאת.
לאמיתו של דבר, התורה מסרה לאשה את האחריות על שלושה מצוות שהן היסודות של הבית היהודי.
המצוה הקלה והמפורסמת אותה נשים מקיימות כבר מגיל צעיר ביותר זוהי מצות הדלקת נרות שבת. כל אשה יהודיה מדליקה שני נרות לפני כניסת השבת. הרבי הנהיג שכל ילדה מגיל שלוש תדליק בערב שבת נר אחד ובעז"ה כשהיא תתחתן היא תוסיף את הנר השני.
כשאותה ילדה פעוטה מתבגרת קצת, היא מתחילה להיות מעורבת במצוה השניה שנמסרה לאשה היהודיה – מצות כשרות. המטבח הוא בדרך כלל הטריטוריה של האשה. גם באותם מקרים נדירים שהבעל יודע לבשל ונמצא במטבח לפעמים יותר מאשתו, בכל זאת ההחלטות במטבח תלויות באשה. בחורה צעירה שמתבגרת מתחילה לסייע בעבודות המטבח. ואם כן היא מתחילה לקחת חלק בקיום של המצוה השניה שהאחריות עבורה נמסרה לנשות ישראל. פשוט לנהל מטבח כשר ומהודר.
ואז כשהיא מתבגרת יותר וזוכה להתחתן ולהקים בית בישראל, היא מקבלת על אחריותה את .( המצוה השלישית והחשובה מכל – טהרת המשפחה ('לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 487 נמצאנו למדים, שכמו שהחתן מתחייב על שלושה דברים משמעותיים כלפי כלתו, כך גם הכלה מתחייבת ולוקחת אחריות על שלוש מצוות.
בפרשת השבוע, פרשת חוקת, אנחנו קוראים על פטירתה של מרים, ומיד אחר כך אנחנו קוראים "ולא היה מים לעדה", ומיד התחילו התלונות. נשאלת אפוא השאלה, מדוע לפתע אין מים? ארבעים שנה לא שמענו את בני ישראל מתלוננים על המים ולפתע קמה צעקה! אומר רש"י: "מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים" (במדבר יט, ב). המים שהיו לעם ישראל במשך ארבעים שנה באו בזכות מרים.
הקשר של מרים למים התחיל הרבה קודם לכן. כולנו מכירים את הסיפור על משה התינוק שאמו הניחה אותו בנילוס. היתה זו אחותו מרים שעמדה מרחוק ושמרה עליו והצילה אותו מהמים. ופרט לכך, אם נשמיט את האות ר' מהשם של 'מרים' אנו מקבלים את המילה 'מים'. כל מציאותה של מרים היתה לתת מים לעם ישראל ('תורת מנחם' תשנ"א כרך ד עמ' 75 הערה .(51
מוסיף הרבי ואומר דבר נפלא: פרט לכך שכל עם ישראל שתה מים מבארה של מרים, מובא בחז"ל שהבאר הזאת היתה בעצם המקווה שאפשרה לנשות ישראל לקיים את מצות טהרת המשפחה, לאורך כל השנים שעם ישראל נדד במדבר.
כתוצאה מהתלונות על המים, הכה משה את הסלע, ואז אנו לומדים על פטירתו הקרובה של משה רבינו.
בזכות משה רבינו ירד המן לעם ישראל. ביום שבו נפטר משה פסק המן מלירד (שמות טז, לה – רש"י). כלומר, האוכל שעם ישראל אכל לאורך ארבעים שנה היה בזכות משה רבינו. משה היה בעצם "אחראי על המטבח" של דור המדבר, שזה מסמל את המצוה השניה שנמסרה לנשות ישראל – כשרות המטבח.
מיד לאחר מכן אנחנו קוראים בפרשה על פטירתו של אהרן הכהן. אהרן עשה הרבה דברים חשובים וחיוביים. הוא השכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. הוא גם ביצע עבודות רבות במשכן, הוא הקטיר קטורת, הקריב קורבנות, ונכנס אחת בשנה לקודש הקודשים.
אבל ישנה עבודה אחת נוספת שאהרן הכהן עשה והיא נמשכת למעשה עד לימינו אנו: הדלקת הנרות. אהרן הכהן היה מדליק בכל יום את נרות המנורה של בית המקדש, וזוהי למעשה המצוה היחידה שאנחנו ממשיכים לקיים בדומה למה שהיה נהוג בבית המקדש – הדלקת נרות שבת קודש. לפי המדרשים יש להדלקה זו קשר ישיר להדלקת הנרות של בית המקדש, כמו שה'ילקוט שמעוני' בפרשת בהעלותך אומר "אם שמרתם נרות שבת אני מראה לכם נרות של ציון".
הרי לנו שלושת הרועים – משה, אהרן ומרים כפי שהם מסמלים את שלושת המצוות שנמסרו לאשה היהודיה.
הפרט המעניין הוא, שכל מי שמתבונן שם לב שבכל מדינה ישנן מצוות מסויימות שיהודי המדינה מקפידים עליהם בדקדקנות, בבחינת "זהיר טפי" של אותה מדינה.
למשל כאן בארה"ב כל יהודי שקשור קצת ליהדות – הולך בראש השנה לבית הכנסת, לפחות ביום הראשון של ר"ה, ולו רק כדי לשמוע קול שופר. משא"כ בישראל, כי בישראל בדרך כלל אין חופש מהעבודה יומיים רצופים, ואם סוף-סוף יש יומיים חופש לא 'יבזבזו' אותם בבית הכנסת. לאידך, הדלקת נרות שבת בישראל זוהי מצוה מאד פופולרית, ובסקרים האחרונים שפורסמו בישראל עולה ש 66- אחוזים מהיהודים בישראל מדליקים נרות שבת, שזהו מספר עצום.
אולם כאן בארצות הברית, למצוה הזאת של הדלקת נרות שבת אין מזל. רק מיעוט יהודי מדליק נרות שבת. אני מתעניין אצל ילדים בהיברו סקול האם האמהות שלהם מדליקות נרות שבת, ואני מגלה שמתוך עשרים תלמידים רק שניים או שלושה מדליקות.
בשבוע שעבר ציינו את היארצייט התשע-עשרה של הרבי. זהו אפוא הזמן המתאים לקבל על עצמנו להשפיע על אשה נוספת שתשתדל להדליק נרות שבת. כשיהודי משפיע על מישהו אחר להדליק נרות, הרי שמדה כנגד מדה והקב"ה ישלם לו שמזלו יאיר ויביא להם כל טוב.
(מיוסד על שיחת טו"ב סיון, 'שיחות קודש' תש"מ כרך ג עמ' 348 ואילך).