בשבת שעברה ציין העולם היהודי את יום ההילולא ג' תמוז. בימים הללו רבים מתבוננים בהנהגתו המופלאה והנדירה של הרבי שממשיכה להניע ולהמריץ את חסידיו עד עצם היום הזה, ומבקשים לעמוד על סודה.
מסופר על רבן גמליאל נשיא הסנהדרין שנסע פעם באוניה ביחד עם עמיתו רבי יהושע. הנסיעה התארכה מעל ומעבר למשוער ולרבן גמליאל לא הספיקה הצידה לדרך שהביא עמו, ואילו לרבי יהושע היה מספיק אוכל גם עבור רבן גמליאל. תמה רבן גמליאל על רבי יהושע, מהיכן ידע שהדרך תתארך ולכן הביא יותר אוכל? רבי יהושע השיב לו שישנו כוכב אחד שעולה פעם בשבעים שנה, והוא מטעה את הספנים שמתכננים את ההפלגה לפי הכוכבים. וגם במקרה הזה, הכוכב הנדיר הזה בלבל אותם לפיכך נסיעתם התארכה.
לשמע דבריו, הגיב רבן גמליאל: אמנם אתה כל כך חכם שאתה מבין בכוכבים, ומכל מקום, הנך זקוק לנסוע לחו"ל כדי לפרנס את עצמך (שכן רבי יהושע היה עני מרוד).
השיב רבי יהושע: עד שאתה תמה עלי, תתמה על שני תלמידים שיש לך בישיבתך, שהם גאונים במתמטיקה עד שהם מסוגלים לשער כמה טיפות יש בים, "ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש".
כשעלה ליבשה, ביקש רבן גמליאל למנות את שני התלמידים הללו לרבנים כדי שיוכלו להתפרנס כיאות. הוא שלח לקרוא להם, אבל הם מיאנו לבוא, משום שהם פחדו מן השררה, הם לא רצו להיות מנהיגים כדי שלא לבוא לידי גאווה.
רבן גמליאל חזר וקרא להם, וכאשר הם באו הוא אמר להם: "כמדומין אתם שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם" (הוריות י, א).
רבן גמליאל אמר להם שמנהיגות בעם היהודי אינה "שררה" אלא "עבדות". הקב"ה מצפה מהמנהיג לשרת את הציבור ולא להשתרר עליהם.
ההבדל הזה של סוד המנהיגות בין אומות העולם לעם ישראל מתבטא גם בסמלים הרשמיים של עמי העולם ולהבדיל בסמל של עם ישראל. אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק הם הפרימידות במצרים שהן בנויות בצורה שהקודקוד צר למעלה, וככל שיורדים למטה הוא מתרחב יותר, כלומר: המלך שולט בראש הפירמידה, ולמטה ממנו העילית, ולמטה מהם – שאר הילידים. המלך שולט על כולם, וכל השאר נועדו לשרת אותו.
הסמל שמסמל את עם ישראל הוא המנורה, שהיא צרה מלמטה ורחבה למעלה. כלומר: המנהיג הוא היסוד והוא משרת את כולם שנמצאים מעליו. העם לא מרים את המנהיג, אלא תפקידו של המנהיג לרומם ולעודד את העם.
התובנה הזאת של רבן גמליאל היתה מעוגנת היטב בנסיונו האישי בעבר.
הגמרא במסכת ברכות (כז, ב) מספרת על רבן גמליאל שבתחילת דרכו היה מנהיג קשוח. הוא סבר שמיד אחרי חורבן בית המקדש מוכרחים לאחד את כל עם ישראל, ואסור לתת לשיטות שונות את האפשרות להתפתח, כדי שלא יווצרו בקיעים וסדקים באחדות של העם. לפיכך הוא הקפיד מאד על כך שכולם יקבלו את החלטת הרוב של הסנהדרין. מסופר שפעם תלמיד צעיר בשם רבי שמעון בן יוחאי שאל את רבי יהושע, האם תפילת ערבית היא רשות או חובה.
ידוע שישנן שלוש תפילות בכל יום: שחרית כנגד קרבן תמיד של שחר; מנחה כנגד תמיד של בין הערביים, וכן תפילת ערבית. ולכן הוא התעניין האם זוהי אכן חובה להתפלל ערבית כמו החובה להתפלל שחרית ומנחה או שמא זוהי תפילת רשות.
השיב רבי יהושע שתפילת ערבית היא תפילת רשות. על אותה שאלה השיב לו רבן גמליאל שהיא תפילת חובה. כאשר התלמיד העיר שרבי יהושע אמר לו שזוהי רשות, הציע רבן גמליאל לתלמיד לבוא לבית המדרש ולשאול את השאלה הזאת.
לפני השיעור, במעמד כולם, עמד התלמיד על רגליו ושאל האם תפילת ערבית היא חובה או רשות. רבן גמליאל השיב שהיא חובה, והוסיף לשאול את החכמים היושבים במקום: "כלום ישנו אדם שחולק בדבר זה?" השיב רבי יהושע בשלילה. שאל אותו רבן גמליאל: "והלא משמך אמרו לי 'רשות', אמר ליה: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד רבי יהושע על רגליו". הנוהג היה שתלמיד לא מתיישב עד שהנשיא נותן לו רשות להתיישב, וכך רבן גמליאל השאיר את רבי יהושע להתבייש ולעמוד תוך שהוא מתחיל את השיעור.
הציבור שנאסף לשמוע את השיעור, התקשה לראות זאת. רבי יהושע היה אהוב על הציבור וחביב על כולם והתייחס לכל אדם בסבר פנים יפות. משא"כ רבן גמליאל שבתור נשיא הסנהדרין הרגיש שעליו להיות תקיף, והוא לא היה כ"כ אהוב על הציבור. כאשר הוא התחיל להרצות את שיעורו, הקהל התחיל להרעיש ולא נתן לו לדבר, והוא היה חייב להפסיק את דבריו ולעזוב את המקום.
כתוצאה מכך, החליטו חכמים להדיח את רבן גמליאל מכהונתו, ומינו במקומו את רבי אליעזר בן עזריה.
כאשר רבן גמליאל הודח, הוא ערך חשבון נפש והגיע למסקנה שהדרך שבה הוא נהג עם רבי יהושע, ובכלל שיטת ההנהגה שלו עם כולם – לא היתה נכונה. הוא הבין שעם ישראל זקוק להנהגה מתוך ענווה ואהבה. רבן גמליאל הלך אפוא לרבי יהושע והתנצל בפניו על הנהגתו וביקש את סליחתו, ואז החזירו אותו לכהונתו כנשיא.
לפיכך, לאחר מכן, כאשר ביקש רבן גמליאל למנות את שני התלמידים הצעירים לעמדות הנהגה הוא חלק עמם "תובנות" מנסיונו האישי בעבר. האם אתם חושבים שמנהיג ישראל הוא מלך רם ונשא? תשכחו מזה! עבדות אני נותן לכם (מאת הרב יהונתן סאקס).
בפרשת השבוע, חוקת, אנחנו קוראים על פטירתו של אהרן הכהן. התורה מספרת "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט). כשכתוב בתורה את המילה "בית ישראל" – הכוונה לנשים. כמו במתן תורה שהקב"ה אמר למשה "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט, ג) ורש"י מבאר שאלו הנשים, "ותדבר לבני ישראל", "בני" – אלו הגברים.
כאשר משה נפטר מסופר בסוף חומש דברים ש"ויבכו בני ישראל את משה", ואומר רש"י: "הזכרים, אבל באהרן מתוך שהיה רודף שלום ונותן שלום בין איש לרעהו ובין אשה לבעלה נאמר כל בית ישראל – זכרים ונקבות" (דברים לד, ח).
משה ואהרן היו בדוגמת רבן גמליאל ורבי יהושע. משה שהיה המנהיג, מטבע הדברים, היה צריך להתנהל לפעמים מתוך קשיחות ותוקף, ולכן בשעת פטירתו התאבלו עליו בעיקר הגברים. ואילו אהרן הכהן היה בדוגמת רבי יהושע, אהוב על העם, דיבר עם כל אחד והשכין שלום בין אשה לבעלה. את אהרן כולם אהבו ולכן בשעת פטירתו כל עם ישראל התאבל עליו. הרבי הוא מאותם מנהיגים נדירים ששילבו ושזרו בהנהגתם את אופי ההנהגה של משה לצד אופי ההנהגה של אהרן, את הנהגתם של רבן גמליאל ושל רבי יהושע בעת ובעונה אחת.
הרבי היה מנהיג שהשמיע את קולו ברמה ובתוקף בכל הנושאים שעמדו על הפרק והרבה מהדעות שלו לא היו מקובלים על כולם. אבל יחד עם זאת, היתה לרבי אהבה עצומה לכל יהודי באשר הוא. הרבי בהנהגתו ביטא במלוא מובן המילה את המושג של "היום תהיה עבד לעם הזה" (מלכים א יב, ז).
במשך 44 שנות נשיאותו הוא מעולם לא החסיר יום ב770-, ואת כל ימיו ולילותיו הקדיש למען עם ישראל. בהיסטוריה לא מוכר מנהיג שמעולם לא נטל לעצמו יום חופש וכל תפקידו היה 'להרים', לרומם ולעודד את בני ישראל (כפי שהגדיר בעצמו). במשך השנים שעברו מאז, לא רק שהנהגתו של הרבי לא נחלשה, אלא אדרבה – הרבי נוכח בחיי עם ישראל היום יותר מאי פעם.