פתיחה
פתחו את החומשים בפרק כב פסוק כא. נקרא את הפסוק מתוך הספר:
וַיָּ֤קָם בִלְעָם בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב:וכעת נראה את הרש"י:
ויחבש את אתנו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקדוש ברוך הוא רשע, כבר קדמך אברהם אביהם! שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו:האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?
[לשמוע את הקהל]
כשקוראים את הפסוק הזה עולה תמיהה גדולה: מדוע בעיצומו של הסיפור הגדול על בִלְעָם והקללות שהפכו לברכות, ראוי לציין את האופן שבו בעלם בחר לצאת אל הדרך? לכאורה אין זה אלא פרט שולי, סתמי, זניח וחסר כל משמעות, וכי למי אכפת מי בדיוק חבש את האתון שלו?
לכן מסביר רש"י שבעצם יש משמעות גדולה לשלושת המילים "ויחבוש את אתונו", משמעות שמשקפת את המהות של הסיפור כולו:
בִלְעָם הרי לא היה איש פשוט, הוא היה דמות נחשבת ומפורסמת מאוד, והיה לו מעמד מכובד וייחודי בתור הנביא בה"א הידיעה - היועץ הכי חכם והכי פיקח שמלכים ושרים נהנו משירותיו. והוא היה תאב בצע לא קטן, ובעל הון רב. די להקשיב לדברים שהוא שהוא אומר לבלק בכדי לקבל הצצה לעולם המושגים שלו - "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב"...1. ואם כן, העובדה שהוא בעצמו חבש את האתון שלו ולא אף אחד מסֶגֶל עבדיו הרבים, היא מוזרה ביותר ומעוררת תמיהה. אלא - מסביר רש"י - השנאה מקלקלת את השורה. מרוב השנאה שלו לבני ישראל הוא שכח מכבודו ושכח מנימוסיו ומעמדו, והתעסק בעצמו בעבודה השחורה ששייכת ל"בעל עגלה", בעצמו הוא חבש את האתון.
עד כאן הסברנו את תחילת דברי רש"י, וכאן ממשיך רש"י ואומר: "אמר הקדוש ברוך הוא: "רשע, כבר קדמך אברהם אביהם! שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו".
כלומר, בפעולה של חבישת האתון על ידי בִלְעָם, מסתתר מעין "דו-שיח" משמעותי בין בִלְעָם לקב"ה. כשבִלְעָם חובש את האתון שלו וחושב שהוא יוצא לקלל (ח"ו) את עם ישראל, הוא בעצם אומר אמירה כלשהי, הוא מנסה להביע מסר מסוים. ואת המסר הזה הקב"ה הודף בתגובה חריפה.
השאלה
והקטע הזה פשוט לא מובן:
הרי את העובדה שבִלְעָם בעצמו חבש את האתון ולא הניח לאף אחד מעבדיו לעשות זאת, כבר הסביר לנו רש"י בתחילת המשפט, שזה נבע מעוצמת השנאה הרגשית שלו לעם ישראל. ההתרגשות – היא זו שבלבלה אותו; אז איך פתאום אפשר לומר שלמעשה הזה הייתה משמעות רעיונית, מכוונת, כאילו בִלְעָם ישב וחשב כיצד להביע רעיון מסוים ועשה זאת באמצעות חבישת האתון. זה הגיע מהראש או מהלב?!
ואפילו אם נניח לרגע את השאלה המציקה הזו ונקבל את הפרשנות שהייתה כאן גם הפגנה מחושבת של השנאה האישית שלו לעם ישראל, מה פשר התגובה של הקב"ה "כבר קדמך אברהם אביהם"? איך בדיוק חבישת האתון על ידי אברהם אבינו בעקדת יצחק "עונה" על השנאה של בִלְעָם לעם ישראל? מה הקשר בין הדברים?
ובכלל, למה ההפגנה המרושעת שלו זקוקה לתגובה?! הוא שונא את עם ישראל? שישֹנא לבריאות! הוא לא הראשון ששונא את עם ישראל ובהחלט גם לא האחרון. נו שוין, אז יש עוד אחד ששונא אותנו.. בגלל זה צריך לענות לו?!
הביאור
כל מי שקורא את פרשת השבוע וחושב על הסיפור של בִלְעָם וה"קללות", על כל המריבות של בִלְעָם ובלק והניסיונות החוזרים-ונשנים שלו לקלל את עם ישראל ואיך כולן עלו בתוהו, מביט על בִלְעָם כ"עוף מוזר". הוא חכם או טיפש? נביא שיש לו ערוץ תקשורת ישיר עם אלוקים או שרלטן תאב בצע שמכזב במי ששוכר אותו? הרי עוד לפני שיצא לדרך כבר ידע בבירור ש"מאן ה' לתיתי להלוך עימכם" והוא אומר זאת בפירוש לשלוחיו של בלק. הוא יודע ש"לא יוכל לעבור את פי ה'", והוא יודע היטב שה' ממש לא רוצה שיקלל את ישראל. אז מה הוא בכלל מנסה, על מי הוא עובד?!
והביאור בכל הסיפור המוזר הזה הוא שבִלְעָם היה דווקא חכם גדול. הוא ידע היטב מה ה' רוצה ממנו, הוא ידע היטב שהוא לא יכול לעשות שום דבר נגד רצון ה'. למה בכל זאת הוא נענה לבקשת בלק והגיע? כי הוא חשב שהוא כל כך חכם עד שיצליח לשנות את הרצון של ה'.
בִלְעָם היה הנציג הראשי של כוחות הטומאה בעולם. הוא היה מכשף וקוסם אמתי שהכיר את כל השיטות והוא ידע שהדרך היחידה שיכולה לגרום כביכול לקב"ה לשנות את הגישה המגוננת שלו כלפי בני ישראל היא פשוט לקטרג עליהם.
סך הכל, הקב"ה אמנם מאוד אוהב את בניו, בני ישראל. אבל אם הוא יוכיח עד כמה הם גרועים וראויים לעונש, יש מצב שלבסוף הוא יתרצה ויאשר לו לקלל אותם, כעונש על כל החטאים והמרידות שלהם. וזה היה המאבק האמתי: האם יצליח להוכיח לקב"ה את חובתם, להכריע את הכף לרעתם (חס ושלום), או שבני ישראל יצליחו להיחלץ מחיצי האשמה שהוא יִירָה וינצלו ממנו. והוא נאבק בעיקשות, ללא לאות ובכל דרך אפשרית הוא ניסה להמציא טענות ולגייס ראָיות נגד בני ישראל.
אלא שמאבק מסתורי כזה לא מתנהל ברחובות. זוהי מלחמת רשויות בין הטוב לרע, קרב איתנים רוחני בין צד הקדושה לצד הקליפה, מערכה המתרחשת מאחורי הקלעים של המציאות הנראית לעינינו וקובעת את סדר היום בעולם. זה בעצם מה שייחד את בלעם כ'נביא' ו'קוסם' – שהוא ידע לקחת חלק פעיל ומתוכנן במערכה הזו, מכיון שהוא מורם מעם ויש לו יכולת להשפיע שם.
אבל אנשים רגילים רואים רק את מה שהעין הגשמית קולטת, ובגשמיות הכל נראה אחרת, בגשמיות יש לכל דבר ולכל תופעה הסבר טבעי ורציונלי, ולכן כשמכשף אמתי מבצע כישוף זה נראה כמו מעשה רגיל, רק שמאחוריו מסתתרת כוונה סודית.
וזה גם מה שקרה כאן. כשבלעם חבש את החמור בעצמו, הוא עשה זאת מתוך שנאה בוערת שהשתוללה בתוך לבו וגרמה לו להניח בצד את הנוחות ואת כללי הנימוס. אבל, בתור 'קוסם', היה להתנהגות שלו תפקיד חשוב בתוך אותו מאבק נסתר. בעצם העובדה שהקטגור מציג "שנאה שמקלקלת את השורה" הוא למעשה מביע קטגוריה חריפה נגד בני ישראל: בכך הוא טוען 'ראה כמה פעמים בני ישראל חרגו מן הכללים, חטאו נגדך ו"קלקלו את השורות", ראה כמה פעמים הם התלוננו עליך וכפו בטובותיך! ובכן, מסתבר שאין הם אלא "שונאים" שלך ואינם אוהבֵיךָ! ואם כן, ראויים הם לעונש ולקללה'... (חס ושלום)
טענה חריפה שכזו, אינה 'עוד שנאה' מבית היוצר של שנאת ישראל הרגילה. כאן יש טענה כבדת משקל שעלולה להכריע חס-ושלום את הכף לצד הקליפה ולאפשר לבלעם לקלל את בני ישראל. ולכן טענה כזו מצריכה תגובה חריפה והולמת. והתגובה הזו לא איחרה לבוא.
וכך אמה לו הקב"ה: "רשע! כבר קְדָמְךָ אברהם אביהם!"
אתה מבקש להשתמש ב"קלקול השורות" שלהם כטענה של 'חובה', נגדם? אדרבה, דע לך שכבר היה בהיסטוריה "קלקול שורות" דומה מאוד לשֶׁלְךָ, אצל "אברהם אביהם" – גם הוא היה עשיר גדול, לא פחות ממך, ומכובד וחשוב מאוד, ובכל זאת הוא רץ בעצמו לחבוש את החמור כאשר ציוויתי אותו להקריב את בנו יחידו לעולה. ולמה עשה זאת? מפני ה"אהבה שמקלקלת את השורה", כיוון שהוא אברהם אוהבי!
הזכות של אותה אהבה עצומה, גדולה יותר מכל "קלקולי השורות" שאתה הצבעת עליהם. ומדוע? שהרי אברהם הוא "אביהם"; ואם כך, בדם שלהם זורמת אהבה מוחלטת כלפיי, וזה שמדי פעם הם נכשלו ו"קלקלו את השורות" במה שנראה כמגיע מצד שנאה (ח"ו) - הרי על כורחך ששנאה זו לא שלהם היא, אלא של היצר שבקרבם, אבל הם עצמם אינם אלא אוהביי הגדולים ביותר, וממילא זכאים בני זכאים הם ואינך רשאי לקללם אלא לברכם!
ההוראה
הפעם נסיק מהלימוד מסר מיוחד ורגיש, אבל לפני שנאמר מהו, נבקש במחילה מכל הצדיקים שבינינו, אלו שמעולם לא חטאו ולא עברו שום עבירה, לצאת מהחדר... עם כל הכבוד, הפעם המסר מיועד דווקא למי שנכשל פעם באיזשהו חטא, למי שלא תמיד הצליח בהתמודדות מול היצר הרע.
זהו, יצאו כל הצדיקים? אוקיי, אז עכשיו, כל מי שנמצא פה יודע שיש לו משהו כבד על הלב. הוא יודע שמה שלא יהיה בעתיד - העבר שלו כבר מוכתם כי הוא "קלקל את השורה", הוא חרג מהתלם ומעד. ואת העובדה הזו כבר לא ניתן יהיה לשנות לעולם.
ועבור כל מי שמרגיש כך, יש ברש"י שלמדנו בשורה מעודדת: אמנם לא ניתן לשנות את הקלקולים שנעשו, אבל במקום זאת אפשר פשוט "לקלקל" אותם בחזרה...
מה הפירוש?
כפי שאמר הקב"ה לבלעם הרשע, לא רק ה"שנאה מקלקלת השורה", אלא גם ה"אהבה מקלקלת השורה". הקלקולים שעשינו הן עובדות קיימות שאי אפשר להיפטר מהן, אבל אפשר לתת להן משמעות הפוכה: משמעות של אהבה.
עלינו לדעת כי כל אותם קלקולים לא נבעו אלא מהשנאתו של היצר הרע לענייני הקדושה, ואילו אנחנו עצמנו אינם קשורים בשנאה הזו, היא לחלוטין לא שלנו. לנו, בעצמנו, יש את הכוח - גם אחרי שחטאנו - לאהוב את הקב"ה, לאהוב את הקדושה, לאוהב את התורה והמצוות. ולא סתם לאהוב, אלא לאהוב כל כך עד ש'תתקלקל השורה'.. שנשכח מי אנחנו ומה אנחנו ונמסור את הנפש לקב"ה. כאשר תתגלה האהבה העצומה הזו, היא תבטל לחלוטין את כל המשמעות השלילית של הקלקולים שלנו ותגלה שלכולן יש משמעות חיובית, משמעות של אהבה גדולה לבורא עולם.
קלקולים? כן, קלקולים, אבל קלקולים של אהבה...
Footnotes
-
פרק כג פסוק יג ↩