ראש הממשלה השביעי של ישראל היה יצחק שמיר. לפני קום המדינה הוא נמנה בין לוחמי המחתרת, והוא נלחם בבריטים גם בתקופת מלחמת העולם השניה. שמו המקורי של שמיר היה יצחק יזרניצקי, אולם בתקופת הלח"י כאשר הבולשת הבריטית חיפשה אותו והוא ירד למחתרת, הוא התלבש כחסיד, גידל זקן ופאות, לבש קפוטה חסידית וכובע סמט וכינה את עצמו "הרב שמיר".
'שמיר' הוא שם של אבן חזקה וחדה שבאמצעותה ניתן לבקוע אבנים אחרות, כפי שאנו מוצאים בהפטרה של פרשת בחוקותי שהנביא ירמיהו אומר "חטאת יהודה כתובה... בצפורן שמיר על לוח לבי" (יז, א). הכוונה היא לאבן יהלום ששמה שמיר.
אבל ישנה הבנה נוספת למילה "שמיר": כאשר בנו את בית המקדש הראשון, בימי שלמה המלך, מסופר בהפטרה של פרשת משפטים: "והבית בהבנותו... ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" (מלכים א, ו, ז).
כשבנו את בית המקדש הראשון לא שמעו את קול הברזל בכל רחבי הר הבית, שהרי כידוע הברזל משמש את כלי הנשק שהם עשויים מברזל, והקב"ה לא רצה שברזל שנועד לקצר את ימיו של האדם, יעשו בו שימוש עבור בניית בית שכל כולו נועד להאריך את ימיו של האדם (שמות ב, כב – רש"י).
כל המטרה של בית המקדש היתה כדי שיהודים יבואו לשם ויעשו תשובה ויקריבו קורבנות לה' והוא יכפר להם ויאריך את ימיהם. התורה אומרת זאת במפורש לגבי המזבח: "ובנית שם מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז, ב). ואותו רעיון נכון ורלוונטי לגבי בית המקדש כולו.
כל אחד שמבקר היום בהר הבית עומד תוהה ומשתומם לנוכח גודל האבנים של הכותל המערבי. עד עצם היום הזה לא ניתן להבין כיצד באותה תקופה הצליחו להזיז אבנים גדולות כאלה. וכאן השאלה מתגברת, לא רק תמיהה כיצד הזיזו אבנים כה גדולות, אלא כיצד סיתתו אותם אם לא השתמשו בברזל?!
הגמרא במסכת גיטין (סח, א) מספרת שהתרחש שם נס מיוחד, היתה תולעת מיוחדת שהיה לה כוח אדיר וכביר לפרק סלעים. ברגע שהיו מניחים את התולעת הזאת על סלע, הרי שהסלע היה נבקע באותו מקום שבו הניחו את התולעת. שמה של התולעת היה "שמיר".
תמיד כאשר הרבי היה שולח מסר כלשהו לראש הממשלה יצחק שמיר, הוא היה אומר לו שעליו להיות חזק ותקיף כמו "שמיר", כלומר, כמו אותה תולעת שהיתה מבקעת סלעים.
בפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק, אנחנו קוראים על נס מיוחד. אנחנו קוראים על בלעם שהיה נביא מאומות העולם שהלך לקלל את עם ישראל, הוא רכב על אתונו ואז האתון סטתה מדרך המלך והלכה בשדה. בלעם הכה את האתון כדי להחזירה למסלול, ואז האתון נלחצה יותר ולחצה את רגלו של בלעם אל הקיר. בלעם הכה אותה פעם נוספת, אך המכות לא הועילו, האתון עצרה מהליכתה ורבצה על מקומה. הפעם בלעם התרגז מאד והוא הכה אותה בשלישית.
ואז התורה מספרת לנו ש"ויפתח ה' את פי האתון", התרחש נס מיוחד והאתון דברה אל בלעם ואמרה לו "מה עשיתי לך כי הכתני". בלעם השיב לה על דבריה, וכך התנהלה שיחה שלמה בין האתון לבין בלעם.
המשנה בפרקי אבות (ה, ו) אומרת משהו מעניין בקשר לניסים הללו: המשנה אומרת שהנס של השמיר, הנס של האתון וכן ניסים נוספים – כולם נבראו בששת ימי בראשית לקראת סוף הבריאה, כלומר, הניסים הללו נבראו בערב שבת בין השמשות.
ביהדות יש מושג של "בין השמשות", זהו מושג הלכתי. בכל ערב שבת הנשים מדליקות נרות עוד באור יום לפני השקיעה. ואילו במוצאי שבת אנחנו ממתינים ומוציאים את השבת רק כאשר חשוך בחוץ ב"צאת הכוכבים".
מדוע באמת בכניסת שבת אנחנו מקדימים ואילו במוצאי שבת מאחרים? משום שטווח הזמן הזה שבין שקיעת החמה ובין צאת הכוכבים זהו זמן שהוא גם יום וגם לילה. יום שישי אחרי שקיעת החמה זה עדיין נקרא יום שישי, אבל ביחד עם זה זהו תחילתה של השבת.
כך גם לגבי מוצאי שבת: אמנם נכון שאחרי שקיעת החמה מתחיל כבר היום הבא, אבל זה עדיין נחשב גם יום השבת, ולכן אנחנו תמיד מחמירים; בערב שבת מדליקים נרות לפני שקיעת החמה, ואילו במוצאי שבת אנחנו ממתינים ומוציאים את השבת רק אחרי צאת הכוכבים.עכשיו נדבר קצת בשפת הקבלה: בששת ימי בראשית הקב"ה ברא את הטבע של העולם, הוא ברא את השמש ואת הירח והכוכבים וכו' וכו'. הקב"ה רצה שהעולם יתנהל על פי דרך הטבע שהוא הטביע בו.
אולם יום השבת הוא היום שלמעלה מדרך הטבע. זהו הצד הרוחני והעל-טבעי של העולם. ולכן בערב שבת, בזמן שמוגדר כ"בין השמשות", כלומר, באותו חיבור שבין טבע ובין למעלה מן הטבע – שם בדיוק הקב"ה יצר את המושג הזה שנקרא "נס" (כלומר, שהקב"ה משנה את הטבע). זה קצת יום שישי וקצת יום השבת, הנס הוא שילוב של טבע ולמעלה מהטבע.
ועל כך אומרת המשנה שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות: הנס של תולעת השמיר, נס האתון המדברת של בלעם, נס המן שירד ארבעים שנה, נס בארה של מרים, נס הסלע שסיפק מים במדבר, ונס בליעת קורח באדמה. האפשרות להתרחשות של הניסים נוצרה בערב שבת בין השמשות, באותם רגעים של נקודת התפר שבהם יש שילוב שבין טבע ולמעלה מן הטבע.
עם ישראל עצמו מסמל את המושג של "בין השמשות". מצד אחד אנחנו חיים ומתנהלים לפי חוקי הטבע הסדירים והקבועים. צריכים לעשות הכל בדרך הטבע ואסור לנו לסמוך על הנס. אדם צריך לקום בבוקר וללכת לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו ואסור לו לסמוך על הנס שמישהו יציל אותו ויתן לו כסף כדי לחיות. כמו-כן כאשר ל"ע אדם לא בריא רח"ל הוא מצווה מהתורה ללכת לרופא ולעשות כמצוותו ואסור לו לסמוך על הנס.
יחד עם זאת, כאשר מתבוננים בהיסטוריה של עם ישראל, הרי שגם הגויים מודים שעצם הקיום שלנו הוא נס. העובדה שעם ישראל קיים ומתפתח ומתחזק לאחר כל הצרות והפרעות, ולמרות כל האנטישמיות, מעידה שיש כאן נס גדול.
ואם כן, כל יהודי מכיל בתוכו שילוב מנצח של טבע ולמעלה מן הטבע.
כל אחד מאתנו כאילו נולד בערב שבת בין השמשות שאז נוצר הענין של נס. ולפיכך, כאשר זה מגיע לקיום מצוה וישנם מניעות ועיכובים שמונעים מאיתנו בדרך הטבע לקיים את המצוה – בוודאי נצליח להתגבר עליהם. עלינו לנסות לעשות הכל בדרך הטבע, אבל אסור להתייאש משום שבסופו של דבר יש בנו מימד של למעלה מן הטבע.
(ראה "שיחות קודש" תשל"ז כרך א עמ' 770 ואילך).