מספר היהודים בעולם מתקרב למספרם לפני מלחמת העולם השנייה – כלומר, לפני הכחדת שישה מיליון יהודים הי"ד. אנו מתקרבים לשישה-עשר מיליון נפש. מחקר שהתפרסם בנושא הוסיף ואמר שאילולא מכת ההתבוללות, המספרים היו גבוהים בהרבה.
בכל פעם שמדברים על מספרים של יהודים, אנו מיד נזכרים באיסור למנות יהודים שמופיע בתחילת פרשת כי תשא: "כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, י"א).
התורה מזהירה שלא לספור יהודים כדי שלא תהיה בהם מגפה. רש"י מסביר את הקשר בין ספירה למגיפה: "שהמנין שולט בו עין הרע". כל 'דבר שבמניין' שולטת בו עין הרע, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. רש"י מביא דוגמה לכך. בימי דוד ספרו את עם ישראל, וזה גרם למגיפה.
מכאן נוצר המנהג שכאשר נדרש לספור יהודים, עבור מניין תפילה וכדומה, נוהגים לומר פסוק שמכיל עשר מילים, או כמו שיהודים נהגו לספור בעבר בטכניקה 'מתחכמת': "לא אחד, לא שניים לא שלושה" וכו'. הרעיון הוא שמדגישים שלא ואכן, העיקרון הזה כבר נאמר בפרשת וישלח. יעקב אומר בתפילתו: "ואתה אמרת... ושמתי את זרעך סופרים יהודים. כחול הים אשר לא יסָ פֵ ר מרוב" (בראשית ל"ב, י"ג).
החשש מפני עין הרע מופיע גם בפרשתנו, בלק, כאשר אנו קוראים באריכות על נבואת בלעם. ואז, בנבואה השלישית, לפני שבלעם אמר את הפסוק המפורסם ביותר: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", התורה מספרת: "וישא בלעם את עיניו". אומר רש"י: "ביקש להכניס בהם עין רעה" (במדבר כ"ד, ב).
זוהי הסיבה בגינה אסור לספור יהודים. אבל יש "שבעים פנים לתורה". לכל מילה בתורה אפשר לתת כמה וכמה הסברים וסיבות (וזאת מפני שהתורה נכתבה כשכבות של מידע, מרביתו נסתר).
כל מדינה מתוקנת עוסקת בספירת אוכלוסין. יש משרד מיוחד שעוסק בזה. החוק בישראל, למשל, מחייב את האזרח לשתף פעולה עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זה עולה הרבה כסף. כל שנה מפרסמים את התוצאות וכו'. מדובר כאן בעניין רציני ופעיל.
מדוע עושים מכך עניין כה משמעותי?
בפשטות, אחת הסיבות שעוסקים בספירת התושבים היא כי שהדבר מראה את החוזק של אותה מדינה. ככל שיש יותר אבל כוחו של עם ישראל לא נמדד לפי מספר האנשים שיש בו. להיפך. אנו עם קטן אנשים במדינה הדבר מגדיל את כוחה מרוב העמים, אפילו בהתחשב בנתונים המשמחים שהשגנו את מספר הנפשות שהיו לפני השואה. עדיין מתקיימים בנו דבריו של משה רבינו: "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז).
לפי מה נמדד כוחו של עם ישראל? איך אנו אמורים לספור יהודים? את זה התורה עצמה מלמדת אותנו בפרשת כי תשא: "ונתנו איש כופר נפשו". כל יהודי תרם חצי שקל וספרו כמה שקלים נתרמו. אומר הרב יונתן זקס, שאת העם היהודי מודדים לא לפי מספר האנשים, אלא לפי התרומה של האנשים לאנושות. מה הם תרמו לעולם. זהו עיקר כוחו של עם ישראל. ואת הרעיון הזה אנו רואים בתורה מיד בתחילת ספר בראשית.
יש אדם אחד בכל התנ"ך שהתורה מכתירה אותו בתואר 'צדיק'. בימינו כל אחד הוא 'צדיק', אבל התורה 'חסכה' מאוד בתואר הזה. היחידי בכל התנ"ך שנקרא 'צדיק' הוא נח; 'איש צדיק תמים' ושוב: "כי אותך ראיתי צדיק לפני" (בראשית ז, א). נשאלת אפוא השאלה, מדוע ה' לא בחר בנח בתור ״היהודי הראשון״? הרי הוא היה צדיק!
את התשובה אנו מוצאים בשיחות של הרבי על פרשת נח. "נח לא ביקש רחמים על דורו". נח קיבל את המצב כמו שהוא. נח היה 'קונפורמיסט'. אחד שמקבל את המציאות כמו שהיא ולא מנסה לשנותה, ולכן, על אף שהיה 'צדיק', לא איתו התחיל העם היהודי. אברהם אבינו, לעומת זאת, לא היה מוכן בשום-אופן לקבל את המציאות כמו שהיא, אלא אדרבא הוא תמיד נלחם לשנותה.
אברהם נולד לתוך עולם של עובדי אלילים ובעצמו הגיע למסקנה שיש בורא עולם, אבל הוא לא שמר את הסוד הזה לעצמו. הוא החליט ללכת ולהפיץ את האמונה בבורא עולם. הוא רצה לשנות את העולם. הוא לא היה מוכן לקבל את המציאות כמו שהיא. ממנו דווקא התחיל העם היהודי.
וזו התכונה שבהם ניכרים יהודים. הם לא מקבלים את מה שקורה בעולם כגזירת שמים, אלא הם מוכנים להתעמת אפילו עם בית-דין של מעלה כדי לשנות את המצב.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא ממשה רבינו בחטא העגל. כאשר הקב"ה אמר לו: "ועתה הניחה לי..." ורצה להעניש את עם ישראל (שמות ל"ב, י), משה רבינו נתן אולטימטום לקב"ה ואמר: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא" (ל"ב, ל"ב).
גם אצל אברהם אבינו אנו מוצאים את אותה התכונה. כשהקב"ה סיפר לו שהוא הולך להחריב את סדום ועמורה, אברהם אבינו מחה ואמר: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" (בראשית י"ח, כ"ה) הוא שאל את הקב"ה: איפה הצדק!
בפרשתנו אנו מוצאים דבר דומה. גם בלעם דרש לעשות 'צדק' עם בני ישראל. על הפסוק "וישת אל המדבר פניו" (כ"ד, א) מפרש רש"י מילה אחת: "כתרגומו". התרגום מסביר מה פתאום בלעם הפנה את פניו לכוון המדבר. אומר התרגום ״ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי״.
בלעם טען בפני הקב"ה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!", הייתכן שוויתרת לעם ישראל על חטא העגל? הוא טען "צדק חייב להיעשות". Justice must be served.
אבל כאן בא ההבדל הגדול. אברהם אבינו טען לקב"ה בשם הצדק והיושר כדי להציל בני-אדם מעונש, ואילו בלעם, בשם הצדק והיושר, ביקש שהקב"ה יעניש בני אדם.
באנגלית המילים 'צדק' ו'צדקה' הן מילים שונות לגמרי. Charity or Justice . . ואילו בעברית אלו מילים מאותו שורש כי ביהדות אנו דורשים צדק כזה שבפנימיותו הוא צדקה. כשאברהם אבינו דרש צדק, הוא בעצם דרש מהקב"ה שיעשה צדקה.
ישנם הרבה פעילים ומפגינים בעולם שדורשים 'צדק'. אם ה'צדק' שלהם גורם סבל לאנשים, הם "מתלמידיו של בלעם הרשע", ואם הצדק מסייע לאנשים, הם "מתלמידיו של אברהם אבינו״".