כשהאתון פתחה את הפה
פרשת בלק מספרת בפירוט רב על המסע שבלעם בן בעור, נביא אומות העולם, עשה מביתו אל עבר ארץ מואב כשהוא רוכב על אתונו, כדי למלא את מבוקשו של בלק ולקלל את עם ישראל.
מלאך ה' שנשלח כדי לעצור אותו, מתייצב לנגד האתון בדרכה, ושלוש פעמים הוא חוסם את דרכה. בלעם לא ראה את המלאך, רק האתון ראתה אותו, ובשל כך היא סטתה מהדרך או רבצה על מקומה, ובלעם הכה אותה.
ואז התרחש נס (בלק כב, כח): "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי היכיתני זה שלוש רגלים". האתון פותחת בדו שיח עם בלעם.
ורק לאחר מכן: "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך". רק אחרי שהאתון דיברה עם בלעם, הקב"ה פקח את עיניו של בלעם והוא ראה את המלאך. המלאך נוזף בבלעם, ובסופם של דברים הוא מאשר ואומר לו: "לך עם האנשים, ואפס את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תדבר".
•
מאורע חריג זה, שהקב"ה פתח את פי האתון והיא החלה לדבר בשפת האדם, דורש הסבר. הקב"ה אינו עושה נסים ללא שיש בהם צורך מיוחד, הקב"ה קבע את סדרי טבע העולם והוא אינו משנה אותם באם אין בכך צורך הכרחי מיוחד.
כך שכאשר האתון רבצה על מקומה ללא יכולת לנוע, כי המלאך ניצב לנגדה - היה נדרש כביכול מהקב"ה שיפקח את עיניו של בלעם והוא יראה את המלאך, כפי שאכן היה לבסוף. לשם מה הוא שינה את טבע העולם והאתון החלה לדבר, ורק לאחר שהיא דיברה הוא הראה לו את המלאך?
יתרה מזו: בפרק ה' של פרקי אבות (משנה ו) מציינת המשנה את עשרת הדברים שנבראו ביום השישי לבריאת העולם בשעת בין השמשות, והיא מפרטת שם את "פי הארץ" - כשהאדמה פתחה את פיה כדי לבלוע את קרח ועדתו, אודותם קראנו לא מכבר, וכן את "פי האתון" - של בלעם.
בפרשת קרח (טז, ל) התורה מתארת את פתיחת "פי הארץ" כ"בריאה חדשה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה", התורה מדגישה שזה נס יוצא דופן, שהקב"ה ברא בריאה חדשה, ומטרת הבריאה הזו – היא רק כדי להוכיח שדבריו של משה רבינו הינם בשליחותו של הקב"ה, "כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה".
ואילו במאורע של נס דומה, נס "פי האתון" – התורה לא מסבירה מדוע היה צורך בנס חריג זה, לשם מה היה צורך שהאתון תפתח את פיה.
•
ההסבר הוא:
מלאך זה שנשלח להתייצב בפני בלעם ולמנוע אותו מלבצע את מבוקשו, לקלל את עם ישראל – היה זה מלאך של רחמים.
על הפסוק (כב, כב) "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו" כותב רש"י: "מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד". הקב"ה, חמל על בלעם ורצה למנוע אותו מלעשות דבר שיזיק בסופו של דבר לו עצמו, והוא שלח אליו מלאך שימנע אותו מלחטוא.
כדי להציל אותו מלחטוא ולהזיק לעצמו, הקב"ה הלך לקראתו בהדרגה, מן הקל אל הכבד. הוא התחיל עם שינוי קל של סדרי העולם, וכאשר דבר זה לא הספיק ובלעם לא חזר בו – הקב"ה עשה נס חריג וגדול יותר. העיקר "למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד".
מצד רחמיו של הקב"ה, כדי להציל אדם מלרדת לטמיון, אפילו יהא זה אדם כבלעם, הקב"ה מוכן לשנות סדרי בראשית, אפילו לפתוח את פי האתון שהיא תתחיל לדבר כבן אדם - העיקר להציל אותו.
כאשר פתיחת פי האתון לא הספיקה ובלעם התכוון להמשיך בדרכו, לקלל את עם ישראל – לא היתה ברירה כביכול בפני הקב"ה, והוא פקח את עיני בלעם והראה לו כיצד המלאך עומד לנגדו לעצור בו.
כאשר הקב"ה פקח את עיניו של בלעם והוא זכה לראות את מלאך ה' – זה סוג של נבואה. ראית המלאך היא סוג של נבואה.
לאורך שנותיו של בלעם, נבואתו היתה רק בשעות הלילה, מעולם הקב"ה לא התגלה אליו בשעות היום, וכדברי רש"י על הפסוק (כב ח) "ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי" – "אין רוח הקודש שורה עליו, אלא בלילה. וכן לכל נביאי אומות העולם".
כדי שבלעם יראה מלאך באמצע היום, כדי שבלעם יקבל סוג של נבואה בשעות היום – זה לא רק שינוי של טבע הבריאה כפתיחת פי האתון, אלא זה שינוי בהנהגתו של הקב"ה. זה דבר שנעשה רק מצד חביבותם של ישראל.
לעשות נס שהאתון תתחיל לדבר, לשנות את טבע הבריאה ולהביא לכך שבהמה תדבר בשפת בני אדם – זה קל יותר, וזה שינוי פחות משמעותי בסדרים שהקב"ה קבע, מאשר להביא לכך שבלעם יתנבא באמצע היום, שבלעם יראה את מלאך ה'.
לכן, למרות שהקב"ה ידע שבסופו של דבר הוא יצטרך לפקוח את עניו של בלעם ולהראות לו את המלאך, הקב"ה ריחם עליו וכדי למנוע אותו מלחטוא הוא התחיל מן הקל אל הכבד, הוא התחיל עם הנס הקטן יותר, הוא פתח את פי האתון, הוא נתן לבלעם פתח, אולי הוא יחזור בו מכוונתו הרעה. אך כאשר בלעם לא הראה סימני חרטה – הקב"ה שינה את הנהגתו, והוא הסכים לכך שבלעם יתנבא גם בשעות היום ויראה את המלאך.
•
סיפור זה מהווה עבורנו לקח והוראה, עד כמה יש להתאמץ ולהתייגע למען טובתו של הזולת.
אם עבור בלעם, שהיה אדם רשע והתורה מעידה עליו שהוא שנא את עם ישראל עוד יותר מאשר בלק מלך מואב, למרות כל זאת הקב"ה חיפש דרכים שונות ושינה את סדרי העולם – כדי למנוע אותו מלחטוא. ברחמיו עליו, הקב"ה שלח מלאך של רחמים שיחסום את דרכה של האתון שלוש פעמים, וכאשר זה לא הספיק, הוא פתח את פי האתון והיא החלה לדבר, וכאשר גם זה לא עזר, הוא פקח את עיניו של בלעם והעניק לו נבואה באמצע היום –
הרי כאשר מדובר על יהודי, כאשר אנחנו נדרשים לעזור לאח שלנו, מכאן עלינו ללמוד עד כמה נדרש מאיתנו לרחם עליו ולהתאמץ כדי לסייע לו. עלינו לנסות לעזור לו פעם ושתיים ושלוש, אנחנו צריכים להתייגע ולמצוא דרכים, אפילו לשנות את הרגילות שלנו, העיקר לראות כיצד נוכל לעזור לו.
אל לנו לחשוב, מדוע עלי להתמסר אל הזולת ולהשקיע בו כה הרבה זמן, בשעה שאני רואה שאיני מצליח לפעול זאת, וגם אם אצליח – יהיה זה רק דבר זמני ולא קבוע, ולמה עלי להתאמץ,
פרשת בלק מורה לנו שהקב"ה ברחמיו על בלעם שינה סדרי עולם, הוא ניסה שוב ושוב, שלוש פעמים המלאך התייצב, הוא ניסה להציל אותו בכל הדרכים האפשריות, ומדובר כאן על גוי שונא ישראל –
הרי בוודאי, כאשר מדובר על יהודי, עליו נאמר "כי אתם תהיו ארץ חפץ", ומסביר הבעל שם טוב שהיהודי שהוא כמו "ארץ" שיש בה אוצרות עד בלי די, אוצרות של זהב וכסף, ועלינו רק לחפור ולהתאמץ, עלינו להתייגע קצת כדי להגיע אל האוצרות הטמונים בכל יהודי, יהא מצבו אשר יהא –
הרי שנדרש מאיתנו לרחם עליו, להתייגע ולעזור לו שוב ושוב, כי בסופו של דבר לבטח נצליח.
(משיחת שבת פרשת בלק תשל"ג)