איזו בעיה עלולה להיות בהשהיית כלים בכיור המטבח? • האם מותר להשתמש בתרופה שנעשית מחומר מאוס שאינו ראוי לאכילה? • ולאיזה דבר צריך להפסיק גם באמצע לימוד תורה?
פתיחה
הכיור היה מלא בכלים לא שטופים שחיכו לתורם. ואז, בלי שום התראה, גיליתם שיש סתימה בצנרת. הכיור התמלא במים באושים שעלו מהביוב. הכלים עדיין בפנים. זה מאוד לא נעים – אבל ידעתם שזו גם בעיה הלכתית?
יש בדיחה שאומרת: יש מה שטעים ויש מה שכשר. אבל מה שרבים יודעים זה הלכה חשובה: מה שממש ממש לא טעים, הוא גם לא כשר. ועוד כלל גדול בהלכות כשרות: מה שלא נקי – לא כשר.
רקע רעיוני
הכירו את איסור "בל תשקצו". האיסור המקורי מופיע בתורה ביחס לאכילת שקצים, 'שקץ' זה שם כולל לתולעים קטנות וחרקים זעירים – שכולנו יודעים שצריך מאוד להיזהר מלאכול אותם. זו הסיבה שצריכים להיזהר בירקות עלים ובבדיקת הקמח. הפסוק שהתורה אומרת ביחס לזה משתמש בביטוי "אל תשקצו את נפשותיכם".
למילה "שקץ" יש גם משמעות של דבר לא היגייני, ומכאן למדו חז"ל שקיים ממש איסור לאכול דברים לא היגייניים. יש מחלוקת האם האיסור הוא מן התורה, או שהוא של חכמים, אבל איסור בכל אופן יש כאן.
מעניין שהרמב"ם קובע כי הזהירות בדיני בל תשקצו מביאה לנפש האדם קדושה וטהרה!
הרמב"ם כדרכו לא מביא מקורות לדבריו, אבל הפעם נראה שזה פשוט כתוב בתורה, אני אקרא לכם את הפסוק ככתבו (מופיע בויקרא פרק יא פסוקים מג-מד):
אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: כִּ֣י אֲנִ֣י ה' אֱלֹֽקֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־ הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ.
הרי שהפסוק בעצמו קושר את איסורי "בל תשקצו" עם קדושתו של הקב"ה והקדושה החלה על עם ישראל.
הלכה למעשה
הגדרת האיסור
כל אוכל מקולקל או מזוהם, כל אוכל המעורר תחושת גועל, וכמו כן מעשים שמעוררים דחייה כגון שימוש בכלים לא נקיים, או אכילה בידיים מלוכלכות - כל אלו אסורים משום 'בל תשקצו'.
לכן, יש איסור של ממש לירוק בפניי אדם אחר, ואפילו "להרוג כינה", כלומר להרוג חרקים בצורה שמתעוררת תחושת דחייה אצל הרואה.
והנה שאלה עקרונית:
דיברנו על דברים דוחים המעוררים גועל – הרי לכל אדם יש "סף דחיה" שונה, יש אנשים שנרתעים ממרק שנכנס לתוכו חרק זעיר, ואחרים מוציאים את החרק וממשיכים לאכול – איך קובעים מה אסור ומה מותר?
יש דברים שחז"ל קבעו שהם מגעילים, שזה בעיקר דברים שמוסכם על כולם שהם דוחים ומעוררי גועל, כמו יציאות של בני אדם ובעלי חיים ויש דברים שתלוים ברגש האינדיווידואלי, וכך יכול להיות שהם אסורים לאדם אחד, ומותרים לאדם אחר. דוגמה לכך מופיעה בחז"ל מביצים שישבה עליהן התרנגולת שלושה ימים – מי שהוא "איסטניס" והדבר מעורר בו תחושת גועל, אסור לו לאכול. ומי שאיננו איסטניס מותר באכילתם.
כלי שבלע דבר מאוס
לא תאמינו, אבל יש מחלוקת בין הבית יוסף – פוסק ההלכה הספרדי המרכזי, לבין הרמ"א האשכנזי, בנידון כלי שהתלכלך במי רגליים בצורה כזו שהלכלוך נבלע בכלי (וכגון ששהה בו יותר מעשרים וארבע שעות), כאשר הרמ"א מתיר את השימוש בכלי אחרי ניקיון יסודי, אבל הבית יוסף מחייב ממש הגעלה (ובמקרים מסוימים אפילו ליבון באש) כמו בכלי שבלע טריפה!
כעת אפשר לחזור למה שפתחנו בו:
פוסקי דורנו שאלו את השאלה הזו, האם במצב שכלים ששהו בכיור ועלו עליהם מים עכורים מצנרת הניקוז כשבמים רותחים ונבלעים בתוך הכלי, או לחלופין כאשר הכלים שהו עם המים העכורים יותר מעשרים וארבע שעות ברציפות – האם יצטרכו להגעיל אותם לדעת הבית יוסף?
זו שאלה מעניינת ויש מי שכתב ש"המחמיר להגעיל הרי זה זריז (=זהיר) ונשכר", אבל אין חובה להחמיר.1
כשאינו מודע למיאוס
כתבו הפוסקים2 האיסור תלוי בדעת האדם ולכן כאשר הוא אינו מודע ללכלוך אינו עובר על האיסור.
לצורכי רפואה
בוודאי אתם יודעים שהרבה תרופות עשויות מחלקים לא נחמדים מעולם החי – אבל ההלכה החריגה בפירוש את ענייני הרפואה, וקבעה שאין בהם "בל תשקצו". הסיבה לכך היא לכאורה העובדה שעבור רפואה צריכים להתאמץ.
נימוסין בסעודה
כשאדם יושב לסעוד עם אחרים הוא מחויב לנהוג בנימוס יתר כדי שלא יגרום דחייה אצל המסובים האחרים. ולכן עליו לאכול רק על פי הנימוסין המקומיים, כגון רק באמצעות הסכו"ם ולא עם היד. ואם נוגס בפרוסת לחם או פרי לא יניח על השולחן או יחזיר חזרה לקערה המרכזית, אלא ישאיר בצלחתו האישית.
שיהוי הנקבים
כפי שאמרנו, האיסור של "בל תשקצו" כולל כל מעשה שיש לו משמעות בלתי נעימה, וכאן בולט האיסור "להשהות את הנקבים". כלומר, אדם שצריך לשירותים חייב ללכת מיד לשירותים, ואסור לו להתאפק לרגע. דבר זה הוא גם מסוכן מאוד ומביא על האדם, וכמו שכותב הרמב"ם3 שזה "מביא חלאים ראים" והאדם שמתנהג כך "מתחייב בנפשו" (ה' ישמור), אבל בנוסף הרי זה כלול באיסור 'בל תשקצו', ונוגע לטהרת האדם ונפשו.
יש מחלוקת עד כמה ומתר להתאפק. על פי ההלכה היבשה - כל שיכול להחזיק עצמו "כדי הילוך פרסה" (72 דקות) אינו חייב לעזוב את העניין שעוסק בו וללכת לפנות את צרכיו, ובלבד שאין הוא צריך עד כדי שאינו יכול להסיח את דעתו מכך. אבל בוודאי שטוב להיזהר תמיד. וכאשר אדם עוסק באמצע עניין בתורה, הילקוט יוסף כתב שיסיים העניין, אבל הבן איש חי כותב שיפסיק מיד, והוא מביא בשם המקובלים שההשתהות בנושא הזה מונעת את טהרת המחשבה. גם בצוואה מהמגיד ממעזריטש ומצוואה אחרת של הנועם אלימלך יש הנחיה ברורה להיזהר להיות עם גוף נקי כל הזמן, וברגע שצריך - ללכת לנקות את הגוף.
עם זאת, חכמים קבעו שהאיסור של 'בל תשקצו' בהקשר זה נדחה עבור שני דברים: א. כבוד הבריות - אין חובה להתפנות מיד אלא אם כן יש מקום ראוי ומכובד לפנות בו. וכתב המשנה ברורה4 שהוא הדין כאשר יתבייש הרבה מהבריות כשפורש מהם על מנת להתפנות. ב. באמצע תפילה וקריאת שמע - לפני התפילה חובה להתפנות ולוודאות שלא ייווצר צורך להתפנות בהמשך. אבל אם בכל זאת באמצע התפילה מתעורר הצורך, אזי אם יכול להחזיק את עצמו עד סוף התפילה, יחזיק ולא יפסיק.
רחיצת הגוף
כמובן וכפשוט שנקיות הגוף היא בסיס לטהרה ולקדושה ויש להקפיד על כך בפרט בימי הקיץ החמים שבהם מרבים להזיע ועלולים לבוא לידי מצב שבו מצטברים ריחות בלתי נעימים וממילא עוברים על 'בל תשקצו'.
רחיצת הפה
הרבי הרש"ב הנְחָה שלא להוציא מהפה מילה אחת של קדושה או ברכה לפני נקיון יסודי של הפה (מלבד בימי התעניות), והוא אמר פעם לאדם שלא הקפיד על ניקיון, שהמלאכים היוצאים מדיבורי התפילה והתורה, כאשר הפה אינו נקי – הם מלאכים "מסריחים"... וזה ההפך ממה שנאמר בקרבנות שהם היו ל"ריח ניחוח". רק משפט אחד נאמר בכל יום לפני שרוחצים את הפה ואפילו לפני שנוטלים את הידיים בבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
והנה סיפור מעניין לסיום:
בישיבת "תומכי תמימים" היה תלמיד שלא הקפיד על נקיון הפה, והוא דווקא היה תלמיד מצטיין. אחד מאנשי הצוות דיבר אתו על זה, ובקש ממנו ללכת לרופא ולטפל בבעיה הזו. התלמיד לא רצה. בהזדמנות הקרובה נתנה הנהלת הישיבה לרבי דו"ח על ההתנהגות של כל תלמיד, וכשהגיעו לתלמיד הזה, סיפרו לרבי על העניין. הרבי ביקש להודיע לו שאם לא יטפל בזה מיד, יוציאו אותו מהישיבה – למרות שהוא בחור מצטיין. עד כדי כך מגיעים הדברים!
הרבי הקודם כותב את הסיפור הזה, ומסיים שהוא אכן העביר את ההוראה לבחור – שהזדרז לטפל בבעיה, ולמד לקח חשוב: גם ניקיון הגוף הוא דבר חשוב.
והאמת? כבר חז"ל דיברו על החשיבות הגדולה של גוף רחוץ ונקי. הנה הסיפור המופיע באבות דרבי נתן:
כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך. לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל. לעשות מצוה אני הולך מה מצוה הלל. לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף. תדע לך שהוא כן מה אם אוקיינות [=אוקנין, פסלים] העומדות בפלטיות [=בארמונות] של מלכים, הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא [=שכר נאה] בכל שנה ושנה... אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו) על אחת כמה וכמה.