מי שזוכר את הסיפור הבא, עבר בוודאי את גיל חמישים: אלו היו ימי "תקופת ההמתנה" המתוחים בערב מלחמת ששת הימים. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ ונכנס לתוך מרחבי סיני. האו"ם הסיג את כל חייליו מסיני והמצרים נותרו לבדם מול הגבול הישראלי.
הפאניקה בארץ הייתה אדירה. צה"ל גייס את מרבית הגברים הכשירים, אך לא רצה להיות הראשון שיפתח במלחמה. חלפו ימים על ימים והציבור לא ידע לאן מתקדמים: האם יוצאים למלחמה או לא? האם צה"ל ערוך למלחמה או חושש ממנה? אחרי עשרה ימים של המתנה מבוהלת, התקיימה ישיבת ממשלה מכרעת ואחריה יצא ראש הממשלה, לוי אשכול, לאולפני "קול ישראל" בתל אביב למסור הודעה לציבור. לא היה איש בישראל שלא התיישב על יד מכשיר הרדיו להאזין לקברניט המדינה.
אשכול קרא הודעה כתובה מהניירות שלפניו, אך כשהגיע למשפט "נקבעו קווים להסגת הריכוזים הצבאיים", הוא לא הצליח לקרוא את המילה "להסגת". ראש הממשלה עצר את הקריאה בשידור חי ופנה לעוזרו ושאל "מה כתוב כאן"? השידור נעצר למשך שמונה שניות ארוכות בהן האיש העומד בראש המדינה נתפס כלא מוכן ולא מעודכן במה שקורה. הנאום יצר תחושה כבדה שהמדינה נמצאת בסכנה ובעקבות הלחץ הציבורי, הוכרח אשכול לפרוש מתפקיד שר הביטחון ולהעבירו לידי משה דיין.
מנהיגים נבחנים במצבי לחץ והציבור מצפה מהם לגלות עוצמה ולהוות מקור של כוח עבור אזרחי המדינה. לכן קשה מאוד להבין את הפסוק הראשון בפרשת בלק. התורה מספרת סיפור לא שגרתי והשאלה היא מה כוונת הסיפור ללמדנו.
"וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי – ויגר מואב מפני בני ישראל". התורה מתחילה כי בלק מלך מואב ראה כיצד עם ישראל פגע קשות באמוריים, והתורה ממשיכה שכל אנשי מדינת מואב נבהלו מפני בני ישראל. כאן לא ברור: מה הקשר בין המשפט הראשון שבלק ראה את מעשי ישראל והמשפט השני שכל המדינה פחדה?
רש"י מסביר כי המלך לא שלט בלשונו. במקום להוות מקור כוח עבור בני מדינתו, בלק קרא לעיתונאים וגילה להם סוד צבאי שמור ביותר. מואב הייתה מדינה קטנה וחלשה שלא מסוגלת לנהל מאבק צבאי. בלק היה משלם דמי חסות לשתי המעצמות האזוריות – סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן – והם היו מחויבים לערוב לו במקרה של התקפה צבאית. כעת גילה בלק לעיתונאים שאחרי שעם ישראל חיסל את סיחון ועוג, הם נותרו חשופים ללא יכולת צבאית להגן על עצמם. העיתונאים העבירו את המידע לציבור והמדינה כולה נכנסה לפאניקה.
והשאלות המתבקשות הן: א. מה גרם למלך המדינה לנהוג בצורה כה חסרת-אחריות? הרי האזרחים לא היו יכולים לעזור לו בשום דבר, שהרי הוא לא גייס אותם למלחמה כנגד ישראל? תמורת זאת הוא פנה לבלעם שילחם בהם בנשק לא קונבנציונאלי! ב. מה המסר שהתורה מתכוונת ללמד אותנו בכך?
השאלות הופכות להיות מעניינות יותר, לאור ההתנהגות ההפוכה בדיוק של משה רבנו. בפרשת חוקת מגלה התורה סוד צבאי אדיר: משה חשש מאוד מהמלחמה בכניסה לארץ. הוא היה ירא מפני עוג מלך הבשן, עד כדי שהקב"ה נדרש להרגיע את חששותיו ולומר (חוקת כא,לד): "אל תירא אותו".
עוג היה אויב שלא מן העולם הזה. הוא היה האדם שחי הכי הרבה שנים בהיסטוריה. הוא היה ענק, "גוליבר", שריד מדור ה"נפילים" שלפני ימי המבול. בזכות הכוח העצום שלו, הוא נאחז כל ימי המבול על התיבה של נח מבחוץ והצליח להרים את הראש מעל המים. הוא זכה לחיות עוד מאות שנים אחר כך, את כל ימי נח, אברהם, יצחק ויעקב, השבטים ומשה – והמתין לישראל בעת הכניסה לארץ.
משה לא חשש מפני הכוח הפיזי העצום שלו, שהרי משה גבר כבר על פרעה ועמלק, אלא מהכוח הרוחני של עוג. אריכות הימים העצומה שלו לא אירעה במקרה. היה זה שכר משמים על כך שהוא בישר לאברהם על נפילת לוט בידי המלכים ובכך גרם נחת רוח גדול לאברהם אבינו. וכיון שעוג היה מצויד בברכת אריכות ימים בזכותו של אברהם אבינו – משה חשש מפניו.
ובכל זאת, משה שמר את חששותיו לעצמו ולא שיתף את עם ישראל בפחדיו. ואילו בלק מלך מואב נהג כאמור הפוך. והשאלה המתבקשת היא, כיצד רוכשים אומץ? מה הופך אדם לשולט ברגשותיו או לנשלט בידי רגשותיו?
הרבי מלובאוויטש מציג מסר חשוב, שהוא ראשית החינוך החסידי ונוגע לחינוך עצמו ולחינוך ילדיו.
כאשר התנ"ך רוצה לתאר אדם שנמצא בסערת רגשות ובהתלבטות קשה, התנ"ך נוקט בשתי לשונות: פעם כתוב: "ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אחי ואהרגה את יעקב אחי". פעם אחרת כתוב: "וחנה היא מדברת על ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".
התנ"ך מעביר כאן יסוד גדול. העולם נחלק לשני סוגי טיפוסים – וזאת אחת החלוקות החשובות בין בני האדם: אלו שמדברים בליבם ואלו שמדברים אל ליבם. ובלשון המדרש (אסתר רבה י): "הרשעים ברשות ליבם והצדיקים ליבם ברשותם".
הראשונים הם אלו שהלב מדבר והראש מקשיב. הם פועלים מהלב. מגיל מאוד צעיר הם מתרגלים לעשות מה שבא להם. הם תאבים לאכול משהו – הם חוטפים מיד ואוכלים אותו. הם חומדים חפץ יפה של הזולת – הם ממהרים ומשיגים אותו ממנו. כאשר הם כועסים על מישהו – הם מתפרצים עליו עם כל העוצמה. הסוג השני - והפחות מצוי בעולמנו - הם אלה שהמוח מדבר והלב מקשיב. הם עושים מה שנכון ולא מה שמתחשק. מגיל צעיר הם מתרגלים לכך, שהעולם שייך למתאפקים והסבלניים.
ומה שהמדרש אמר בפשטות לפני 2000 שנה, קיבל אישוש מדעי באחד המחקרים הפסיכולוגיים המכוננים במאה ה-20. לפני כחמישים שנה ערך פסיכולוג צעיר בשם "מישל וולטר" מאוניברסיטת סטנפורד (קליפורניה) את "מבחן המרשמלו" (חפשו ברשת). הוא הכניס פעוטות בגיל גן, בני שנתיים עד ארבע לחדר סגור, הוא הניח לפניהם מרשמלו ואמר כי הוא מציע להם דיל כזה. הוא ייצא מהחדר וישאיר אותם עם המרשמלו. אם הם יצליחו להתאפק משך זמן ולא לאכול מהמרשמלו – הוא ייכנס שוב וייתן להם כפול: שני מרשמלו. אחרי עשרים דקות הוא חזר לחדר והתוצאה הייתה ששני שליש מהילדים לא הצליחו להתאפק ושליש הצליחו.
חלפו עשר שנים והוא אסף שוב את קבוצת הילדים שלו. התוצאות היו חדות וברורות: אותם ילדים שהצליחו להתאפק, השיגו כעת תוצאות מעולות במבחני עמידה בלחץ, בניהול מערכות חברות יציבות והיו הרבה יותר מסופקים בחייהם. אלו שהיו שייכים לקבוצה הראשונה – הציגו תוצאות הפוכות. מאז ימי וולטר, המבחן נערך מאות פעמים בכל רחבי העולם והתוצאות הן תמיד זהות: מי שמתרגל להתאפק בגיל צעיר – מתנהל טוב יותר בגיל מבוגר.
אם נשוב אל בלק מלך מואב, אפשר להעריך שהוא היה נכשל במבחן המרשמלו. התורה רוצה ללמד עם הסיפור שלו כי "הרשעים הם ברשות ליבם" ומי שלא מתרגל לומר לעצמו 'לא' בגיל צעיר – אינו מסוגל לנהל מדינה בגיל מבוגר.
אצל חסידים אומרים כי "מלך" הוא ראשי תיבות: "מוח, לב, כבד". ואילו "למך" – טיפש – הוא ראשי תיבות: "לב, מח, כבד". אצל המלך האמיתי ו"מאן מלכי רבנן", המוח מורה ללב איך להתנהג והלב מפעיל את הכבד ושאר האיברים. ואילו אצל הטיפש שמעדיף את הסיפוק המידי לטווח הקצר, הלב מפעיל את המוח ואת שאר האיברים*. חסידים מספרים סיפור ארוך עם החסיד רבי משה מייזליש, שהציל את חייו באוהלו של נפוליון בזכות היות "מוחו שולט על ליבו".*
המסר אלינו ברור: המילה שהורים הכי חוששים לומר היום לילדים היא: "לא". אך לומר לילד "לא" – זאת לא הורות רעה, זאת המתנה הגדולה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם. הם מלמדים אותו בכך לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים. כאשר ילד ניגש לאבא במכולת ושואל: "זה בהכשר שלנו"?! - האבא יכול להיות בטוח כי הוא הכין את הילד לחיים האמתיים.
לפני תשעים שנה בדיוק, בחודשי סיון-תמוז תרפ"ז, אירע מאורע דרמטי בעם ישראל. הקומוניסטים שעמדו אז בשיא כוחם הרצחני, עצרו את האדמו"ר הקודם מלובאוויטש באשמת הפצת יהדות ברוסיה הקומוניסטית. הם הודיעו לרבי כי בתוך עשרים וארבע שעות יומת בירייה. זאת לא הייתה הפחדה גרידא. לאורך הלילה, הרבי שמע צעקות של תחנונים מהמרתף ואחר כך נשמעו יריות - ושקט. זה היה מבהיל ומרתיע כל כך, עד שהרבי התקשה להוציא מפיו את מילות תפילת ערבית באותו הלילה.
אך הרבי עצר את הפחד והחליט כי "אינו רשאי לחשוב מחשבות הפועלות נמיכות רוח ... עליו להיות עז ותקיף בלי חת ולדבר בשפה ברורה ... לבלתי לתת את גאון יעקב למרמס". הרבי קבע כי הוא ידבר עם החוקרים באידיש בלבד, הרבי הכריז על שביתת רעב עד שיקבל את התפילין להניחם, וכאשר הגיעו להודיע לו הודעה רשמית בתאו ולפי חוקי הכלא היה עליו לעמוד בפני הסוהרים – הוא סירב לעשות זאת והתעקש גם כאשר הוכה קשות בידי הסוהרים שהיו מצאצאי החסידים.
עוז רוחו עמד לו לשבור את המנגנון הסובייטי האדיר והוא שוחרר אחרי 29 ימים. תשעים שנה אחר כך, חסידי חב"ד הם העומדים בראש חץ הפצת היהדות במדינות חבר העמים, מתוך כבוד ויקר של ראשי השלטון ונשיא רוסיה אשר עמד בעצמו בראש הקג"ב. גאולתו של הרבי מעניקה לכולנו את הדחיפה ואת הכוח לעשות את הצעד הנוסף שנדרש כדי לזכות בגאולה כללית בקרוב ממש.
{| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי להצלחה רבה בכל ענייניהם ולרפואה שלמה של מרת שיינא בעשא בתיה בת פייגה |}